הייתי פעם-פרק 13

הוא מחייך וחיוכו מגיע לעניים "19' "אה.." אני עונה במבוכה. הוא מסתקל על הפניה "ביי" אני אומרת והוא מחזיר. אני ממשיכה ללכת והחלל השחור נפרע שוב. דולב הצליח לרפות אותו מעט, הוא העביר את הזמן ועזר לי לשכוח את הדם. עכשיו שהוא הלך מחשבותי נודדות לאהוד. אני מנסה לנטוו אותם לכיוון דולב. זה לא עובד. אני חוספת את פרקי ידיי ומבטה בהם בעצב. הם מצולקים עם דם טרי עליהם. הפכתי לחייה. מחשבה עוברת בראשי. אם אני יגיע לאהוד הוא כבר לא ירצה אותי. עוד מחשבה צורבת בראשי. לחיי לחות, אני רוצה שאהוד יואהב אותי,אני רוצה להייות איתו, אני רוצה שהוא יהיה שם למעלה יסתקל עלי ויגיד בלי בושה שזאת החברה שלו. אני יודעת שעכשיו הוא מתבייש בי, ומאוכזב ממני. אני יודעת שהוא לא גאה בי, אני בטוחה בזה. סליחה. אני חושבת. אני ינסה לחייות חיים טובים אני חושבת. אני יהיה בן אדם טוב. אני יהיה בן אדם אופטימיט. אני חושבת על דולב, הוא בן אדם מדהים, הוא הצליח להתמודד עם משבר דומה לשלי ואם הוא הצליח, אז אני יצליח. אני שמה לב שנעצרתי כדי להרהר. אז אני ממשיכה ללכת. אני מתקרוות לבית. אמא בחוץ יושבת על נדנדת עץ ומדבר בטלפון. "שלום מאיה, בואי" היא מסמנת לי לשבת לצידה וסורקת אותי. אנ שמה לב שהיא מנתקת את הטלפון. "הלכת ברגל" היא מחייכת ומהננת. אני משתחלת לזרועותיה של אימי. היא מחבקת אותי. אחי הקטן בא אלינו. "אמא אתם באות לאכול?" "כן" היא מחייכת. ואנחנו נכנסות. כשאני נכנסת זורקים עלי בלונים וסרטים ושלט גדול נטלה מולי. "מזל טוב' אני מחייכת, ספק בעצב. כל כך הפסקתי לחייות ששכחתי את יום הולדתי. אני מביוה באורחים. זה סבא וסבתא משתי הצדדים, אחי אימי, ואבי. תודה אני מחייכת. אני מתיישבת על כיסא ליד השולחן וכולם אחרי. על הכיסא שלי יש בלונים ועיטורים של פרחים. אני פורסת את העוגה, ומחלקת. "את בת 17" אימי מתרגשת. אני מחייכת. "כן אני בת שבע עשרה." העובדה לא מגשת אותי במיוחד. חוץ מזה שהיא מפליאה אותי שהצלחתי לשרוד עם המנגנון השמדה עצמית שלי. אני מגחכת לבדיחתי הפנימית, למזלי אחי בדיוק סיפר בדיחה ושמח שאני צוחקת ממנה.