הייתי פעם-פרק 11

אני מתאפרת בזריזות, להסתיר את החוורון והסומק. אני יוצאת לסלון ולוקחת כוס שוקו. אמא מחייכת אלי ואני יוצאת מהבית. השמש מסנוורת אותי. אני לוגמת מהשוקו והטעם מתמוגג בפי והופך למר. אני שופכת את השוקו לצד הדרך ומחקה להסעה. "מאיה!!!!" רצה לעברי איריס, כשהיא פושטת את זרועותיה. היא מחבקת אותי ואנ מנסה החזיר חיוך. "איה נעלמת??? לא ראיתי אותך שנים.." אני מרגישה שסומק עולה בלחיי. "אני בסדר.." אני מחווה לעבר גופי העומד לצערי. הייתי מעדיפה להיות שוכבת…ולא להיות בעולם הזה. "את לא מבינה!" היא קופצת וחייוכה נמרח על כל פרצופה. היא פתחה את הפאלפון שלה והראתה לי תמונה של מישהוא "נכון חתיך??" היא קופצת מהתלהבות. "הוא חבר שלי!!" היא ממשיכה לקפץ. ליבי נצבת. אני מתגעגעת לימים שאהבתי. שלא הייתי ממורמרת. אני מנסה לחייך אבל פרצופי רק מתעוות. אז אני מושיטה את ידיי לכסות אותו. איריס כבר עברה לילדה אחרת להתלהב אז היא לא שמה לב. אני נושמת לרווחה. האוטובוס מגיע אז אני עולה ומתיישבת.
* * *
אני יורדת ומגיע להית ספר. הכל כאילו חדש לי. הכל נראה בעניים אפורות. אני הולכת לכיתה ספק מרחפת. הילדים סביבי נעלמים. אני מתישבת בשולחן. נטע מתיישבת לידי, היא מסדרת את הספרים על השולחן. "היי, אפשר לשבת?" אני מהננת. היא היחידה שלא שאלה על העדרותי. אולי הצלחתי לשחק מספיק טוב. הצלצול נשמע והמורה נכנסת בדלת. "בוקר טוב." היא אומרת קולה חורק. אבל מחשבותי נודדות רחוק, רחוק. "מאיה" אני מרגישה נקישה קלה על הכתף.