הייתי פעם עונה 2 פרק 8 (28)

החזרות בעיצומן, הן קשות ומיגעות. אך התוצאות מרשימות, אני נהנת להציג, עדין לא פגשתי את כל השחקנים, פגשתי רק את מי שאיתי על הסט. אני מסיימת עוד יום של צילומים. הפאלפון מצלצל-שירה- "היי" אני עונה בחביבות, קולה של שירה נשמע מוקר וחם. אני מרגישה איך עפפי מתחילות להעצם. "בא לך להפגש מתישהוא? אני חייבת שתספרי לי כל מה שאת עושה!!" אני מחייכת מבעד לפאלפון. "ברור שנפגש…פשוט אני קצת עם עומס, אני גם מאוד רוצה לפגוש אותכם" אני מרגישה את האהבה שבאה משירה, ואז נזכרת באהבה של אהוד כלפי, ונתקפת חרדה, ני מתשבת על מיטתי ונושמת עמוק, אני מנסה לשכוח את קולו המרגיע, את ידייו המלטפות, את האהבה הבלתי פוסקת, אבל אני לא יכולה. ליבי עדיין אצלו, ואם הוא מת, אני לא יכולה לחייות בלי הלב שלי. אני חושבת על לחתוך, ואז אני חושבת על הסט, מאוד כיף לי שמה אבל הוא לא שווה את הכאב ששורר לי מתחת לחזה, את הכאב שלופת את צידי השמאלי. את המועקה שבצלעותי. אבל אז אני נזכרת בדולב, אני לא רוצה לגרום לו כאב- "מאיה? את שמה?" קולה של שירה מעיר אותי. הוא נשמע מודאג. "כן" אני עונה בחדות יתר. "מה קרה לך?" היא מוסיפה בדאגה. "את לא ענית לי כבר 15 פעמים" אני מתנערת ונכנסת לשטוף פנים, להוריד את המסכות. "סורי" אני עונה בחזרה. "מאיה?" היא מוסיה ומקשה אלי. אני נאנחת "כן?" אני שומעת נשימה עמוקה מעבר לקו. ואז היא אומרת. "מכירה את זה שאת מרגישה בודדה? מרגישה שהעולם שלך שונה? כאילו איש לעולם לא יבין אותך? מכירה את זה שאת מחפשת משהוא חזק להאמין בו?" עוד נשימה, שאלה שמפתיע אותי. "מכירה את זה שאת חושבת שאת הולכת עם האמת שלך ובסוף היא מסתברת קשקר?" אני שומעת שהיא מתחיה לבכות, ובשאלה האחרטנה והחשובה מיכולןביכיה ממש בילתי ניתן לעצירה. "מכירה שאת צריכה לרצות אנשים מסוימים ואת מאכזבת אותם? שאת מנסה להיות בן אדם טוב ופשוט הטבע נוגד את זה!!" אני שומעת שהיא נענקת. "שירה?" "אה?" אני מרגיעה אותה. "תנשמי עמוק." אולי הפעם אני יהיה זאתי שאומרת בבקשה? אולי הפעם אני לא יגיד תודה?