הייתי פעם עונה 2 פרק 7 (27)

"כן…" אני עונה בהיסוס. "מי זה?" הקול של האישה נשמע סמכותי, אך חם ואוהב באותה מידה. "מדברת אלינסון מהפקת לילות, זוכרת שעשית אודישן?" אני מעבירה את החודשיים הקודמים במוחי ונזכרת. עשיתי אודשנים לתפקיד ראשי בסדרה, לא באמת חשבתי שאני יתקבל, הלכתי בשביל הכיף. אהבתי לשחק. "אמ.. כן" הקול מהצד השני נשמע מעט נרגש. "אז רציתי לאחל לך שהתקבלת!!! אנחנו נשמח שתבואי לשחק את ריאתה, אנחנו נצטרך אישור הורים. ולחתום חוזה מולם, את תצטרכי גם לדבר עם הבית ספר שלך… אנחנו נרד לפרטים הקטנים מתי שנפגש." אני מרגישה מוזר, משהוא טוב קורא לי! "אוקיי" אני עונה. אני מנתקת וקופצת, מחבקת את נטע. היא משתהה לרגע, מתרחקת, ומודדת אותי. "מה הפעם?" היא מחייכת. "רוצים אותי לסידרה 'טילטולים'!!!" היא קופצת. "יאאא איזה אושר!!" היא נושקת לי על הלחי.

אני יושבת מול המפיק של טילטולים, הוא מחייך אלי ולוחץ את ידי. אני מביטה בענייו, משהוא בין כחול לירוק. מסתבר שהסידר על אב מכה, אני הילדה המוכה. אני מתאהבת במישהוא שעוזר לי לצאת מהמשפחה, אבל מכניס אותי לצרות אחרות, אני מכורה לסמים… מתית עם האנשים הכי גרועים. לבסוף אני חוזרת אל המשפחה, האב עזב. הלך לכלא… אני עוזרת לאימי להשתקם. וכאן בערך נגמר.
"ואו.." אני מחייכת. "נשמע יפה." אני מציינת. המפיק מהנהן. הורי חותמים לי, ומגיעים להסדר עם הבית ספר. כשסוף סוף אנחנו יוצאים מהחדר אני מתקשרת לחברי לעדכן אותם. דבר ריאשון
לדולב. דולב מתרגש איתי, ואומר שכל הכבוד לי. אני מנתקת וממהרת להתקשר לשירה, סמכתי עליה שהיא תעדכן את כולן. היא גם מתרגשת איתי, אך אני שומעת צל של פיקפוק בקולה. "שירה?" אני שואלת. "כן..?" היא מגיבה. "נכון את לא בדיוק שמחה שאני הולכת לשחק?" אני שואלת "אמ.." אני שומעת שהיא מרגישה נבוכה. "תעני בכנות" אני מנסה לעזו לה. "כן, יש לי טיפה בעיה. אבל אני מאושרת שמצאת תעסוקה, ובכלל תעסוקה שאת אוהבת!!!" אני מחייכת, ואז נזכרת שהיא לא רואה אותי. "תודה" זה המיחה היחידה שנותרה בפי, בזמן האחרון כולם נותנים מעצמם הרבה, בשבילי, אני צריכה להתחיל להגיד בבקשה.