הייתי פעם עונה 2 פרק 5 (25)

אני קמה לעוד יום של צביעות. אחרי שזרם המים החמים מפשיר את שרירי הקפואים, אני מתלבשת ומתאפרת, שמה מסכות. אני משנה את החיוורון ששרר בעורי, לצבע כהה יותר. אני שוטפת עניים, מנסה להסתיר את האדימות. אני מביטה במראת גוף, עכשיו אני סורקת את גופי, את המראה היצוני שלי. ואני מזדעזעת. גופי צנום, הבגדים גדולים עלי, נראים כשק. אני מביטה בידיי, הן צנומות ומוכות, חתוכות. אני לוקחת סיכת ביטחון ומהדקת את הבגדים לגופי, ככה יותר טוב. עוד יום של שגרה, עוד יום שכולם יחשבו שאני מושלמת, יחשבו שאני שלמה, וכל זה יקרא בגללי. היום אני יחזיר את הקשר עם נטע, נטע לא תיהיה עצובה לנטע יהיו חיים טובים!
-צלצול- הפסקה
"נטע" אני צועקת לעבר נטע שמיהרה לצאת מהכיתה. היא מסתובבת אלי בחוסר סבלנות. "מה?" אני מרגישה נבוכה, הדם המועט שנשאר לי עולה לראשי. "אני רוצה לדבר איתך" היא מכניסה ספרים ללוקר, ומתישרת. "בואי." אנחנו יוצאות ממבנה בית הספר והולכות למדשאה. "נטע, אני מצטערת." אני נושמת עמוק ומשתדלת לא לבכות, מאז אהוד נרצח אני נוטה לבכות הרבה, הרבה מאוד. "אני רוצה להייות הנטע של פעם, אבל אי אפשר! פשוט אי אפשר. אני לא רוצה להיות אנוכית, אני רוצה שלאחרים יהיה טוב, אני רוצה שכולם יהיו שמחים שהחיים של כולם יהיו מאושרים" נטע מביטה בי, ומיד נופלת לזרועותי. "מה אני יעשה בלעדיך??" והיא מתחילה לבכות. "החיים שלי יהיו מאושרים, רק אם גם שלך יהיו כאלה." היא מעקלת את זווית פיה כלפי מעלה. "נטע מה רצית לספר לי?" היא מחייכת במסתוריות ומובילה אותי אל הספסל. היא נוברת בערמת דפים מתיקה, היא מוציאה מספר דפים ועוברת עליהם, איד נופל, אוטומתית אני מרימה. סמל של בית חולים מעטר אותו. 'רפואת הגוף לטיפול בסרטן' נורית אדומה נדלקת לי, אני רואה שנטע ממשיכה לחפש אחרי משהוא, אני פותחת בחשש את הדף.
אני מרגישה כאילו הבור השני הבור ליד אהוד, נכפר עוד.
-חיובי-
אני מרימה את הדף לגובה ענייה של נטע, ענייה מזגזגות, והיא חוטפת את הדף מידי. אני עוברת לסרוק אותה, שערה לא נשר, אומנם גופה הצטנם, תואם את גופי. מרוב שהייתי עסוקה בעצמי שכחתי את החברה הכי טובה שלי! שכחתי אותה, הפקרתי אותה. אני יודע שזה נראה מוזר שהכל קורא רק לי, אבל כנראה המזל פסח מעלי, כנראה אני מגנט לסכנות. אם הייתי יכולה הייתי מנערת מעלי את כל אהובי, אבל אני לא יכולה. תמיד חושבים שזה לא הגיוני שזה יקרה דווקא לך, אבל תמיד יש את המישהוא הזה, והפעם זאת אני. הפאלפון מצלצל. לא קשור. אני משטיקה. אני מחבקת את נטע. ונותנת לדמעות לזלוג, לדמעות של שתינולהתערבב ולהפוך לים של כאב, ים של תסקול. אני מרחיקה אותה מעט ומביטה הישיר לענייה, אני יודעת שאם התשובה תיהיה שלילית אני יתרסק, יתרסק למקום שממנו אי אפשר לצאת. אני אוזרת אומץ ושואלת. "את תחיי?"