הייתי פעם עונה 2 פרק 3 (23)

סוף סוף נשמע הצלצול הגואל, אני עונה לפאלפון. שירה על הקו. "היי" אני עונה והיא מחזירה. "בא לך שוב בקפה קפה?" אני חושבת מה יש לי לעשות היום. איך שכחתי? דולב!! "אמ.. תשמעי אני רוצה להפגש, אבל שכחתי שקבעתי עם מישהוא היום.." "אה באיזה שעה?" שירה שואלת. "עדיין לא קבענו" אני מחזירה בכנות. "אז רוצה לבוא היום בחמש לקפה קפה? ולקבוע את הדבר השני למאוחר יותר?" אני מחייכת. "יאלה זורם לי" אני מנתקת ומיד שולחת הודעה לדולב. הוא מחזיר תשובה חייובית, ואני הולכת הביתה, כשנטע לצידי. אני רואה שהיא מדוכאת, דבר שלא אופייני לה. "נטע?" היא מרימה את ראשה. "מה קרה?" אני מוסיםה. עכשיו אני התומכת? אני יודעת שזה רק לזמן קצר. "את באמת רוצה לדעת?" אני מהננת. ולמה שקורה לא ציפיתי. נטע נעמדה והטחילה להתפרץ עלי. "דבר ראשון חבר של החברה הכי טובה שלי נרצח והיא לא מספרת לי על זה!! דבר שני, החברה שלי מתפרקת, מסתקלת רק על עצמה!! לא אכפת לה מאחרים, חושבת שהיא עושה טובה לעולם שהיא נושמת, אז תביני, זה שאת נושמת, לא אומר שאת חיה!! דבר שלישי היא כבר לא אותה אחת, היא השתנתה, שכחה אותי, את החברה שהייתה שם בכל רגע, זאתי שתמיד רצתה בטובתה. כמו שאמרתי קודם, הפסיקה להסתקל לכיוון אחרים, מסתקלת רק על הרדיוס שלה! דבר רביעי. מביאים לה עזרה, כולם מגישים לה אותה על מגש מכסף, והיא דוחה את ההעצעות ובמקום זה חותכת ורידים." נטע מאדימה ומרימה את שולי חולצתי, הורידים החתוכים זוהרים. "והמאיה שאני מקירה, המאיה שהייתה מאוהבת מעל הראש בחבר שלה, המאיה הזאתי, המאיה שריצתה את החבר שלה, היא כבר לא קיימת. היא נרצחה באותו יום שהוא נרצח. הגוף שלה איתנו. אבל היא, היא אבודה אי שם. הלוואי ותחזרי מאיה, יש לי כל כך הרבה דברים שאני חייבת לספר, חייבת לפרוק. דברים שרק מאיה של פעם תדע לפתור, המאיה שהיה אכפת לה מאחרים." אני רואה את ענייה דומעות, ומרגישה גם את הלחות המוקרת בעניי. היא מסתובבת ומתחילה לחכת בקצב מהיר לביתה. אני יודעת שאני לא ישיג אותה, נטע מהירה. אני נכנסת הביתה, עולה לחדר. מתארגנת, מורחת איפור אוספת את שערי, עדיין מרגישה מועקה. מרגישה בור נוסף ליד הבור של אהוד. כמה בורות יכולים להיות לבן אדם? אני זוכרת ללבוש חצאית מקסי. ויוצאת מהבית. אני יפצה את נטע, נטע תוכל לדבר איתי, אם לי החיים לא יהיו טובים, לפחות שלאחרים יהיו טובים, נטע לא תעבור את הסרט שלא מספרים דברים. אני מגיעה לקפה קפה ומתישבת. שירה וחברותיה מגיעות. אנחנו יושבות על אותו שולחן. אני נותנת להם חיבוק. "אז למה רציתם אותי?" אני שואלת.