הייתי כזה, אם היית יודע – פרק 15 חלק ב'!
יצאתי מהחדר שוב, אחרי שמצאתי תירוץ לחזור לחדר ולתקן את האיפור שלי שנמרח לי.
שרק נכנסתי לחדר טל זרקה עליי כרית והכריזה שזאת רק ההתחלה של הנקמה.
השעה הייתה שבע וחצי בדיוק וחדר האוכל כבר נפתח.
טל ואביגל כנראה לא יבואו לארוחת הבוקר, כהרגלן.
יצאתי מהבניין בצעדים מהירים, מנסה להסיח את דעתי בשירים שמתנגנים באוזניות שלי.
בחוץ הכל היה מואר יותר.
התקדמתי באותו קצב מהיר לכיוון חדר האוכל, עוברת על פני תלמידים מכיתות שונות.
כשהגעתי לחדר האוכל לקחתי חביתה, סלט, גבינה ומעדן והתיישבתי בשולחן של השכבה שלנו, שעכשיו היה כמעט ריק.
התיישבתי ליד החלון הגדול, איפה שריבוע האור מהשמש נמצא ומחמם אותי.
"למה את נראית כל-כך מרחפת?"
הייתי כל-כך לא מרוכזת בסביבה, עד שאפילו לא שמתי לב שהתיישבתי ליד מאור.
"מה?" שאלתי והורדתי את האוזניות שלי.
"למה את כל כך מרחפת?" הוא שאל שוב, מנסה לדחוס בלחמנייה חביתה.
שיחקתי בסלט עם המזלג. "סתם… למה זה אכפת לך?"
הוא חייך חיוך ממש קטנטן עד שכמעט אי אפשר היה להבחין בו.
"אז את הולכת לבקר אותו?" הוא שאל וניסה לדחוף עוד משהו ללחמנייה. לפי גודל המילוי שבתוכה אפשר היה לדעת שהוא לא מתכוון באמת לאכול אותה, רק להעסיק את עצמו.
"לבקר? אני לא יודעת…" המשכתי לשחק בסלט. "ואתה?"
הוא היחידי שידע עליו. כמובן, כי רק שנינו הכרנו אותו מפה באמת והיינו חברים שלו.
הוא בלע אוויר בקול לפני שענה. "כן."
ישבנו שם בשתיקה למשך כמה דקות, אני משחקת בסלט, והוא מנסה לדחוף כל דבר במגש שלו ללחמנייה.
"אז, חמש שנים אה?" הוא דיבר בשקט.
"כן, חמש שנים" אמרתי גם אני בשקט, קולי היה גבוה משהוא היה בדרך כלל.
מאז המקרה, נראה שאני והוא כבר לא דיברנו. רק החלפנו שלום מידי פעם, וזהו.
זה היה מוזר לחשוב שהוא היה החבר הכי טוב שלי עוד מהגן.
פתאום שמתי לב שהוא מסתכל עליי.
"מה?" אמרתי במבוכה. אני לא אוהבת שמסתכלים עליי.
"את יודעת, גדלת מאוד מאז."
לא ידעתי מה לענות, אז פשוט המשכתי בשתיקה כמו מקודם.
ברור שגדלתי, זה הטבע של בני האדם.
"את זוכרת את היום ההוא שירון הוריד לי את המכנסיים בגן ואת הצלת אותי?"
הוא עדיין המשיך לבהות בי במבט בוחן וחיוך על הפנים. "בכל מקרה, היית הגיבורה שלי. אני חייב לך תודה."
לא הבנתי למה הוא נזכר בסיפור הזה. אני לא זכרתי את הסיפור הזה עד עכשיו.
כל התמונות מאותו היום רצו לי במוח.
אני זכרתי שבאותו יום לבשתי שמלה אדומה קצרה, והשיער שלי היה קשור בשתי צמות, כמו בובה קטנה. אני והוא שיחקנו בחצר עד שירון, ילד מהגן, בא והוריד לו את המכנס כי הוא קינא בו שהוא משחק איתי.
כל-כך כעסתי עליו עד שהורדתי לו את המכנס בחזרה וזרקתי עליו דלי חול.
"אתה לא צריך להודות לי, זה היה ממזמן."
הוא הדף את הכיסא לאחור וקם מהכיסא.
"דווקא אני כן צריך להודות לך. את היית מדהימה."
הוא החזיק את המגש שלו, שעליו מונחת לחמנייה מפוטמת וכוס שוקו, והתחיל ללכת.
"בכל מקרה, רציתי להזכיר לך כמה עזרת לי, ושלא תשכחי כמה טובה את."
"למה אתה מזכיר לי את זה? אבל את הסיבה האמתית" הרמתי את קולי שהוא ישמע.
"כבר אמרתי לך," הוא ענה שגבו מופנה אליי, "להזכיר לך כמה את מדהימה."
צפיתי בו מתרחק עד קצה חדר האוכל, שם הוא פינה את האוכל.
ניסיתי להיזכר מה קרה באותו היום, למה הוא נזכר דווקא ביום הזה עכשיו, ועוד יותר, למה הוא טרח להזכיר לי אותו.
אכלתי את החביתה והסלט בלי תיאבון. עוד ועוד תלמידים המשיכו להיכנס לחדר ולצאת ממנו.
הרמתי את הראש מהר. נזכרתי.
סרקתי את החדר במהירות בעיניי, נראה שמאור כבר יצא ממנו.
נזכרתי, נזכרתי.
הוא לא הזכיר לי את היום הזה בגלל מה שקרה איתו ועם ירון, אלא מה שקרה לאחר מכן.
כן, זה קרה ביום ההוא. איך לא הבנתי את זה לפני.
הגוש שוב איים להתפרץ מהגרון.
זה היום ההוא שפגשנו את איתי.
תגובות (37)
ייאיי הפרק מוקדש שלי^_^
כל הקוראים הוותיקים, תקנאוו P:
וזה גם מנקודת המבט של אופיר???
ומיזה איתי??
גם לאח שלי קוראים איתי. -סתם באלי לשתף…
חח. עזוב, אין לי מוסג מה נסגר איתי היום… החופש כבר התחיל להשפיע עליי..
מושג* וואי דורה אנגלית את יודעת פיקס אהל עברית לא משהו אה?
סטורי הכתיבה שלך מדהימה סוף סוף המשכת יא מוכשר!!
אל תפסיק לכתוב אף פעם ואני כותבת כבר ארבעה חודשים, התחלתי ממש לאהוב את זה..
והפרק מושלם!!
נ.ב תשאיר את הפליז דונט ג'אג' מי לכריס בראון♥
אה… לא שמתי לב.
די, נו, אני שונאת שמעירים לי על שגיאות כתיב..חח. נו, נסלח לך…
ומה את רוצה, אנגלית זה יותר קל..
ולא שמתי לב לשאלה שלך, סטורי, אז אני כותבת מאז שאני פה באת.. אין לי ושג כמה זמן..בערך חצי שנה.. נראלי.
חחחחחח הדר :-)
כן כן הוותיקים תקנאו.
וכן זה מנקודת המבט של אופיר גם…..
תמסרי ד"ש לאיתי.
אתאתה בטוח שאתה רוצה למסור דש לילד בן שבע???
חוץ מזה אתה מכיר אותו שאתה רוצה למסור לו דש??
ומי מוסר דשים בימינו???
חחחח בסדר אל תמסרי XD
נתי תודה, גם את מוכשרת :-)
וואההו *עונה על השאלה* 3:
אל תדאגי אני אשאיר לו את השיר. *קול צפרדע מזמר מקוליי קולות את השיר שלו*
יאאאא אני חדשה פהההה סיפור מושלםםםם תמשיךךךךךךךךךךךךךךךךךךך ;-)
וואההוו קוראת חדשה :-)
מקווה שאהבת!
וואההווו חחחחח ומאודדד האבתיי ימוכשרר !!! צריכים עוד מוכשרים כאלה (חנפנית חחחחח) ;-)
*
אהבתי אופסי.. חחחח
נחמד, אני לא במצב רוח להגיב אבל תדע שאהבתי
ליזה! איזה כיף שאהבת 3:
אולי תגיבי שוב מה את חושבת שאת במצב רוח מרומם יותר :-)
עאעאאאאא אני הקוראת הכי וותיקה שלךךך וגאהה בך!! הפרק מהמםםם ותודה לאלל המשכתת.
אז לשאלה שלך.. התחלתי עם כל הקטע הזה של קריאה של סיפורים באתר לפני שנה בערך ואז בפבואר הזה החלטתי שאני רוצה גם לנסות חחחחח. לכתוב זה משחרר..
קיצרר תמשיך ימוכשר ומקווה שתצא מהמחסום כתיבה שלךך
אוהבתת מלאא
פירפיר! או שאקרא לך כבר פירורי 3:
אני שמח שאת נשארת איתי לאורך כל הכתיבה עד עכשיו. באמת יש לך מה להתגאות :-)
אוהב מלא גם (יוקי זה לא מה שאת חושבת)
שנים חיכיתי לפרק שנים!!!!!!!!! תודה על ההקדשה ~סמיילי מסמיק~ תמשיך ילד מוכשר!!!!!!!!!!!!
נ.ב
לא הבנתי כמעט כלום מהפרק הזה *~*
תודדהה תמר!!
חחח אני אנסה להבהיר את הכל בפרק הבא.
מושלםםםםםםםםםם
תמשיך!!
וואההוו את קוראת חדשה?
לא….מצטערת לבאס אותך (☺)
זאת SHIR M.
דוררר ימעצבן אחדדדד !!!! מתי אתה ממשיך שנתיים אני מחכה(פרצוף כועס מאודד)
אני לא יכול להמשיך! אני מתחתן היום… את מוזמנת ;-)
חחחחחח שמתי לב לחתונה ות נה מקווה זלא תאחר או שתשכח את הטבעת בגרב
:o חחחח ותודה אל האזמנה אבל נראלי שהחתונה יקרה כי זה שתיי זוגות ואין לי מספיק כסף =) (מרוששת) (בוכה מזה בצד ) חחחחח
*תהנה ** ושלא ***ההזמנה חחחח כמה טעויותת היו ליי :-P
חחחחח תודה :>
תבואי רק לחתונה שלי! חחחחח סתם… את בכל מקרה מוזמנת. *תביאי צ'ק שמן ולא אכה אותך עד זוב דם*
בסדר בסדר רק על תרביץ לי (רצה בחדר בבכי ובפחד עם סכין ביד ) ואל תתפלאם בסוף לא תקבל צק כי אני אברח אהאהאהאה (בודקת שאתה לא מסביבי כדי זלא תהרוג אותי ) ;-) 8-)
ולא מרביצים לילדים יותר קטנים ממך תוכל את הלב… באצם לא זה לא טעים
אני בכל מקום…. את לא יכולה לברוח *מוהאהאהאה*
אני לא ארביץ לילד קטן…. אני פשוט ארצח אותו XD
אהאהאהאהאה הצילווווו אני מדמיינת אותךךך זה מפחידד הצילווו אהאהאה (התעלפות)
טוב לך להתארגן לחתונה שלך !! (מחפשת תירוץ כדי שתשכח שאתה צריך להרוג אותי );-) :-D
חחחח מתארגן בשיא המרץ עכשיו.
את מוזמנת לשוחח איתנו גם :-)
חחחחח כול הכבוד יוקי חנכה אותך. טוב חחחח ואני אגיב מתי שיהיה החופה ;-) ;-]
בואנה, רק עכשיו שמתי לב שכמעט כל המשפחה קראה את הסיפור ואני לא. היית או.
לי… אבל ביקשת ביקורת, זה מספיק (אני יודעת בביקורות האומללות שלי~~).
חודש ויום וחצי לא המשכת (קרוב לזמן של הדר) את בוודאי התגובה שלי חשובה לל כמו הסיכה הורודה שנעלמה לפני שנתיים אבל נחייה עם זה.
הסיפור שלך? (רק כי ביקשת ביקורת 'קטלנית') לא יותר מבסדר.
ישלך פיסוק נכון ומשלב שפה ממוצע ואני דווקא חושבת שכאן יכולת להגיד אותו.
בנוסף לאלו, מחלת האנטרים שלך הכי בלטה לי לעין. וזה נורא. ממש נורא. אתה יורש אחרי כל שורה באנטר- מה נסגר?? (חלון לא נחשב). יורדים כאשר אדם מדבר, כשאר מתחלפת נקודת מבט, לחילופין זמן או מקום.
לגבי עלילה הפרק עצמו, במהלך כל הפרק היה מסופר על החביתה של ההוא (כי אין לי שמץ מה שמו) ועל הסלט שלה (כי אין לי שמץ גם מה שמה). יכולת אולי להאריך אותו וזה היה מקבל עניין, אפילו שיש את הפרקים הפחות מעניינים (מודה מודה) אבלאני מקווה שלא כולם כאלו בנאלים. אתה פשוט יוצר אשליה שזה ארוך- כשזה לא.
בשורה 56 הבחנתי בפסיק שחסר (בתוך הגרשיים) או שבעצם יכולת לשם שם נקודה. אחלה שם לתגית אגב (הראשונה מימין) אתה דיי כנה כמוני. הסיפור שלך לא משעמם פשוט דיי חסר עניין ואני מדברת ספציפית על הפרק הזה עקב אי קריאתי בקודמים.
התיאורים עצמם דיי צולעים (אחמ ביקשת את זה) תתאר יותר ותוסיף המחשות נוספות (בעיקר על סביבה חיצונית).
בסדר+
יש מקומ(ות) להתפרות. בהצלחה לך, דור.
וואו פשוט וואו
אני קוראת חדשה ואני כל כך התאהבתי בסיפור שלך הוא פשוט ריתק אותי אליו ולא זזתי מהמחשב עד שהגעתי לפרק הזה ונורא הצטערתי שאין המשך :((
בבקשה תמשיך אני ואני בטוחה שעוד הרבה קוראים מחכים ומחכים להמשך של הסיפור המושלם הזה ומה שבאמת עושה אותו מעניין ומיוחד שהוא כתוב מנקודת מבט של בן ולא של בת כמו שאר סיפורי האהבה מהסוג הזה.
אוהבת♥
היי YOLO :-)
חחח אני לא מאמין שאנשים עדיין מכירים את הסיפור הזה…
אני ממש שמח מהתגובה שלך ושאהבת את הסיפור.
אני אשתדל להמשיך את הסיפור בקרוב, ואם אני לא אמשיך את מוזמנת לשלוח לי אי-מייל ואני אגלה לך את ההמשך של הסיפור.
דורXD
טרגי~דרמטי~
תעלה עוד פרק~
תעיף את האנטרים~
ביו ♥
דור בעשר אחוז האחרונים שנותרו לי בפלאפון אני אנסה להודות לך על הסיפור הזה, עברתי תהליך יפיפה לאורך כל הקריאה שלו
אני בהחלט נפעמת ורוצה לדעת את הסוף אך גם אם אין סוף התהליך המחודש של ההקרה עם האדם שבך השאיר אותי חסרת מילים(דבר בלתי אפשרי)
כל הכבוד על האומץ לפרסם ולא אכפת לי כמה השתנת וכמה בגרת מאז הכתיבה לא יכלתי לבקש סיפור טוב ממנו ולא יכלתי אלה להודות לה' שהפגיש ביננו ושיצר בנינו קשר הזוי, מוזר וטוב כמו שעבר על שנינו עד עכשיו
עדי המגלה אותך מחדש