הייתי כזה, אם הייתי יודע – פרק 7 ~מוקדש לפירפיר הנסיכה~

"היי יובל" עלמה אמרה באי-נעימות והתרחקה מעט ממני.
יובל התעלם ממנה ונכנס לחדר בצעדים גדולים ומהירים.
הוא ניגש לקצה החדר והסיט את הווילון כדי לפתוח את החלון.
משב רוח נעים נכנס לחדר, ונראה היה שלעלמה קר.
הוא ניגש למכל האשפה שנמצא מתחת לשולחן הכתיבה שבחדר וזרק את הפרח בשלווה.
"בנות…" הוא נאנח בשקט והניד בראשו. כל זכר למבט הקר שנכנס התפוגג ועכשיו נראה משועשע.
ניסיתי לשבור את השתיקה, "בשביל מי היה הפרח?"
עלמה הסתכלה עליי כאילו אני איזה טיפש וסימנה לי לשתוק.
"לא עניינך" הוא אמר בעודו עומד מול החלון. השמש הייתה כבר ממש בקצה ועמדה להיעלם.
בקרוב בשעות האלה כבר יהיה חושך גמור. אני מעדיף את שעון הקיץ על פני שעון החורף.
"נראה שהיא לא קיבלה את הפרח ממך בסוף" הרגשתי את המרפק של עלמה פוגע לי בצלעות.
"אני קיבלתי אותו" הוא אמר מהר, זאת הפעם הראשונה שהוא נשמע כאילו אכפת לו ממה שאני חושב.
הוא נאנח, "וזה עדיין לא עניינך." הוא המשיך להסתכל דרך החלון.
הנוף משם היה מדהים. מדשאות ירקות ועצים מטופחים מילאו את כל שטח הפנימייה, שביל הליכה עם ספסלים עבר בין כולם.
המנורות שבחוץ כבר התחילו לדלוק. מרחוק היה אפשר לראות מגרשי ספורט של טניס, כדורסל וכדורגל.
הם היו דוממים וריקים מאדם.
"דרך אגב תודה שוב על הבגדים אחי."
הוא התחיל להתקדם לכיוון הדלת, "רק תנסה לא להרוס אותם" הוא אמר בדיוק לפני שסגר אחריו את הדלת.

"""""""""""""""""""""""""""""""""""""""""""""""""""""""""""""""""

"בשביל מה היה המרפק הזה?" שאלתי אותה בכעס.
יצאנו מהמעונות והתקדמנו לצד השני של הפנימייה איפה שנמצא אולם הספורט.
למה צריך אולם ספורט אם יש כבר מספיק מגרשי ספורט?
ראיתי שהיה לעלמה קשה ללכת על העקבים אז כרכתי את ידי סביבה והנחתי אותה על המותן שלה.
"יותר טוב?" שאלתי.
"כן, תודה" היא קירבה את התיק לחיכה ונשענה עלי מעט.
ראיתי שהיה קר, חבל שלא הבאתי סוודר.
גם אולם הספורט היה גדול, איזו הפתעה.
הרבה תלמידים שהו מחוץ לאולם ודיברו בניהם וצחקו. חופש שלם שהם לא ראו אחד את השני.
דלתות אולם הספורט היו פתוחות וקהל קטן יותר של תלמידים חיכה בפנים מאשר בחוץ.
המוזיקה המקפיצה בקעה מעמדת די.ג'י שהייתה בקצה האולם ואפשר היה לשמוע אותה גם בחוץ.
"עלמה! היי! אנחנו פה!" שתי ילדות צעקו לעברה ונופפו לנו לבוא לעברן.
"כבר יש לך חברות פה אני רואה" חייכתי.
"הן מהחדר שלי, בוא תכיר אותן."
התקדמנו לעברן.
"עלמה. מי זה?" היא שאלה והדגישה כל מילה. היא חייכה אליה והצביעה עליי.
היא חיבקה אותה, שמעתי אותה לוחשת לה 'חתיך'.
"היי אני כרמל" היא הביאה גם לי חיבוק. יש לה שיער שחור גלי ועיניים שחורות, צבע העור שלה יותר כהה מהרגיל אבל לא כהה מידי.
"אני דור, ומי היפה השנייה?" חייכתי ופניתי לילדה השנייה. היא הייתה שקועה בפלאפון שלה והקלידה בנמרצות.
"זאת שיר, אבל עזוב אותה היא עם הפלא שלה" כרמל אמרה וצחקה.
"יש רק יפה אחת פה" כרמל הסתובבה סיבוב שלם כדי להראות לנו את השמלה שלה.
אם מישהי אחרת הייתה אומרת את זה הייתי חושב שהיא סנובית, אבל כרמל אמרה את זה בחמימות ובחיוך.
שיר הרימה את מבטה וצחקה, "די את עושה פדיחות" וחזרה לפלאפון שלה.
כרמל חטפה לה את הפלאפון מהר והכניסה אותו לתיק הזהוב שהחזיקה.
"אני לא מחזירה לך אותו עד סוף הערב, מכורה."
"תחזירי לי!" היא אמרה וניסתה לחטוף ממנה את התיק.
שיר הייתה יותר מלאה ממנה ויש לה עיניים חומות דבש. התלתלים החומים שלה נראו רטובים כאילו עכשיו יצאה ממקלחת.
"קודם תכירי את דור ואני אחזיר לך."
"טוב" היא פנתה אליי והושיטה את ידה, "אני שיר."
"אני דור" התעלמתי מהיד המושטת ונתתי לה חיבוק.
ראיתי איך עלמה ושיר מסמיקות.
"עכשיו תחזירי לי אותו" שיר התחננה לכרמל.
"בחיים לא" כרמל רצה מהר לתוך אולם הספורט ושיר בעקבותיה.
עלמה ואני צחקנו.
"מצחיקות חברות שלך, יש לך מזל שהן בחדר שלך." נזכרתי שאני נתקעתי עם יובל בחדר.
"בוא ניכנס פנימה" עלמה הלכה אחריהן ומשכה אותי איתה. "אמרת שאתה רעב, לא?"