הייתי כזה, אם הייתי יודע – פרק 6! הפרק מוקדש לSomeone1 המדהימה

התנגבתי במגבת שהנחתי על הכיור ותליתי אותה סביב מותני כשיצאתי מהמקלחת.
שמעתי קול מוכר מחוץ לחדר.
כשעברתי בפתח לחלל החדר, הבנתי מי זאת הייתה.
"דור?"
"מה את עושה פה עלמה?"
היא ישבה על המיטה שלי, לבושה בחצאית שחורה דמוית עור וחולצה לבנה עם תחרה חסרת שרוולים.
היא הסמיקה והסיטה את מבטה. הסתכלתי על עצמי והבנתי שאני רק עם מגבת.
"תלבש משהו." היא אמרה וזרקה אלי את החולצה שיובל השאיל לי. החולצה נפלה על הרצפה.
"מצטערת" אמרה מהר, "אמרתי לך שניפגש מאוחר יותר אז באתי."
"את נראית נהדר" אמרתי דרך אגב שאני מרים את החולצה, "אני מנחש שאת הולכת למסיבה?"
היא הסמיקה שוב.
"כ-כן… אתה בא גם נכון?" היא שאלה.
"בטח. למה נראה לך התקלחתי?" התקרבתי למיטה שלי, עלמה הייתה נבוכה וכיסתה את עיניה בתיק\ארנק השחור שהחזיקה בידה.
"דרך אגב איך מצאת את החדר שלי?"
"הילד ההוא, יובל, כיוון אותי לפה. וזכרתי שאמרת לי שאתה חדר תשע."
"וכמה זמן את כבר מחכה פה?" שאלתי בעודי מחפש בוקסר וגרביים בערימה שהוצאתי מהמזוודה.
"בערך עשר דקות" היא אמרה ועדיין החזיקה את התיק מול עיניה.
"עשר דקות? מה עשית פה עשר דקות?" התקלחתי בערך חצי שעה. הייתי צריך מקלחת ארוכה אחרי יום כזה ארוך.
"יובל היה פה עד לפני שלוש דקות, הוא די נחמד."
"נחמד?" הסתכלתי עליה בחיוך.
"כן, נחמד לא יותר מזה."
מצאתי בוקסר וזוג גרביים ולקחתי את הבגדים המושאלים מהמיטה שלי. התקדמתי איתם לכיוון הפתח שמוביל לארונות.
"לאן אתה הולך?" היא שאלה. היא לא ראתה שאני מתכוון להתלבש כי התיק עדיין כיסה אותי.
"להתלבש, אלא אם כן את רוצה שאני אעשה את זה פה."
היא שוב הסמיקה אבל הפעם באמת ניסתה להסתיר את זה, "לך כבר, בת מתארגנת יותר מהר ממך."
היא הורידה את התיק מעיניה ועדיין עמדתי שם. היא הסתכלה על אזור הבטן שלי בדיוק מתחת לחזה.
התלבשתי מול הארון שלי. כשסיימתי התבשמתי ולקחתי את השעון-יד שלי מהתיק הקטן.
השעה הייתה כבר חמש ורבע.
"איך בבניין שלכן?" שאלתי כשסיימתי לשרוך את נעליי.
"בסדר, הבנות בחדר שלי ממש נחמדות. אני בחדר עם אדל, זוכר אותה?"
"איך אפשר שלא?" צחקתי וגם היא.
עכשיו כשהייתי לבוש עלמה הניחה את התיק שלה על רגליה.
"את באמת מתכוונת ללכת עם אלו?" שאלתי בעודי מסתכל על נעלי העקב הגבוהות שלה. היא לא נראתה טיפוס של עקבים.
"אדל השאילה לי אותם" אמרה והקישה עם הנעליים שלה ברצפה, "אתה אוהב?"
היא הסתכלה עלי "בטח, הם יפות מאוד" חייכתי.
"תגיד…" היא התחילה לומר מהוססת.
"מה?"
"איך קיבלת את הצלקת ההיא?"
נגעתי בשפתי, "זאת?" שאלתי.
"לא זאת, הזאת שבבטן שלך." היא אמרה והסתכלה בעייני.
העיניים שלה מאוד יפות והתלבושת שלבשה הדגישו אותן יותר.
"אה זאת, שכחתי שיש לי אותה כבר. קיבלתי אותה מאיזה חתול רחוב שהאכלתי" זה היה נכון חלקית.
נראה היה שהיא מנסה לאזור אומץ, " אז, רוצה לבוא איתי למסיבה?" היא שאלה בקול חלש.
"בטח, אלא אם מי אני אבוא?" התיישבתי לידה על המיטה.
התחלתי להסמיק, מאז הקשר האחרון שהיה לי לפני שנה לא הייתי עם אף-אחת.
היא הסתכלה עליי ואני עליה. זה היה מאותם רגעים האלה שיש בסרטים.
"את באמת נראית נפלא היום" אמרתי לה שוב, "מזל שיש לי אותך, לא הייתי יודע איך הייתי עובר את היום הזה בלעדייך" אמרתי לה בלב גלוי.
"גם אני שמחה שהכרתי אותך" היא אמרה בשקט.
למרות שהכרנו רק שעות בודדות, הרגשתי כאילו אנחנו מכירים כבר הרבה זמן.
אפילו אני לא יודע מה שם משפחתה והיא לא יודעת את שלי.
"אז מה עכשיו?" שאלתי והסטתי את מבטי ממנה, "אני די רעב" הנחתי את ידי על בטני.
זה באמת היה מאותם רגעים שבסרטים, אבל אני הרסתי אותו.
"גם אני די רעבה, אבל יש עוד ארבעים דקות עד המסיבה" המבט שלה עדיין היה עליי, "רוצה נלך לחפש מקום עם אוכל?"
הסתכלתי לעברה שוב. העיניים הירוקות שלה, איך אפשר איתן.
הדלת נפתחה פתאום מהר, יובל עמד שם עם ורד אדום.
הבעתו האדישה שהייתה על פניו שרק פגשתי אותו התחלפה עכשיו בהבעה קרה יותר.