הייתי כזה, אם הייתי יודע – פרק 3!

לאחר ש'המדריכה רוני' ,כפי שהיא ביקשה ממנו לקרוא לה, אספה את התלמידים החדשים שהצטרפו השנה לפנימיה היא הסבירה בקצרה מה תפקידה כמדריכה ולמה כל בניין משמש.
עדיין חשבתי על הילדה המוזרה והקולנית שפגשתי מוקדם יותר הבוקר. היא הייתה נחמדה ויפה, מקווה שכולן פה ככה.
שסיימה לדבר היא ביקשה ממנו ללכת לחדר אוכל בעודה מצביעה על בניין בעל שתי קומות לאכול ארוחת צהריים.
השעה הייתה כבר אחד-עשרה וחצי.
רוב התלמידים הוותיקים כבר הגיעו לפנימיה ונכנסו לחדר האוכל. נשארנו רק אנחנו, התלמידים החדשים, ברחבת הכניסה.
היינו בערך חמישים אנשים, רובם מכיתה ט'.
אני, עוד תלמיד ועלמה היינו ה'חדשים' מהשכבה שלנו.
התקדמנו לכיוון חדר האוכל עם המזוודות. הגענו לכניסה עם שלט כניסה מעץ שעליו היה חרוט 'חדר אוכל' והמדריכה רוני ביקשה להשאיר את המזוודות בכניסה.
נכנסו בדלת הכניסה השקופה לתוך חלל קצר ורחב שמשני צידיו היו ברזים לשטיפת ידיים ומתקני ייבוש לידיים.
בחדר הייתה תקרה גבוהה שנתנה לחדר תחושה של גודל עצום ואי-חמימות. משהו שמזכיר יותר משרד.
עברנו בפתח שמוביל מחדר הכניסה הגדול לחדר האוכל העצום. בצד ימין הייתה עמדת הגשה של האוכל וכל שאר החלל נוצל למקומות ישיבה. התקרה פה הייתה יותר נמוכה.
לקחתי מגש ורק עכשיו הבנתי עד כמה רעב הייתי. הפעם האחרונה שאכלתי ארוחה הייתה בבוקר, וגם אז אכלתי קצת פנקייקים.
העמסתי על המגש שלי הרבה אוכל, הכל כאן נראה טעים.
בשולחנות ישבו לפי סדר ישיבה של כיתות, בערך כל שלוש שורות היו של כיתה אחת.
עברתי בין השולחנות למצוא שלט שכתוב עליו 'יא2'.
מוזר להתחיל את השנה בפנימיה חדשה, לא להכיר אפילו איש אחד ולהתחבר לאנשים חדשים.
אין לי בעיה להיות חברותי, פשוט מכיתה א' עד י' למדתי באותו בית-ספר אזורי שנמצא ליד הבית שלי.
מצאתי את השולחן שחיפשתי. שורה אחת כבר הייתה מלאה בתלמידים מהכיתה שלי שבאותו רגע ניהלנו שיחה רועשת על כל מיני נושאים. גם אדל, הילדה המוזרה, הייתה שם.
נראה שאף אחד לא שם לב אליי אז ניגשתי לשורה השנייה שבה היו רק חמישה תלמידים.
ראיתי את עלמה יושבת בקצה השולחן ליד החלון הגדול שהיה קבוע עליו והיא האזינה באוזניה אחת לשירים ואת השנטיה היא הורידה. כל החדר היה מלא בחלונות גדולים עם מסגרת עץ והם הכניסו לחדר הרבה אור.
"הרבה זמן לא נפגשנו" התיישבתי מולה וחייכתי.
היא חייכה והסמיקה בחזרה "כן כבר חצי שעה שלא דיברנו, דור? נכון?."
הנהנתי לחיוב. היא עצרה את השירים מהאייפוד שלה והורידה את האוזניה.
הסתכלתי על המגש שלה, "את מנסה להרעיב את עצמך?" שאלתי בצחוק והצבעתי על המגש שלה.
היא לקחה את הכריך הקטן והיחיד שהיה לה על המגש והתחילה לאכול.
"אני לא רעבה כל-כך, אכלתי בבוקר" היא צחקה. היה לה צחוק חמוד ומתגלגל, כזה שגורם לך גם לצחוק. "ואתה לא מתכוון לאכול היום?"
עד עכשיו היה נראה שהיא רק מחייכת מתוך נימוס ומסמיקה בגלל שהייתה נבוכה. הצחוק שלה היה אמתי לגמרי עכשיו.
הסתכלתי על המגש העמוס שלי והבטן שלי התחילה להשמיעה קולות.
הפירה והשניצל היו ממש טעימים. הייתי רגיל לאכול בקפטריה של הבית ספר הקודם שלי אוכל די מגעיל או לחלופין כריך שהבאתי מהבית.
שמעתי כמה ילדים מהשולחן העמוס של הכיתה שלנו עוזבים כבר וארבעה מהם מתקרבים לשולחן שלנו.
מוזר לחשוב שהם מהכיתה שלי ואני לא מכיר אותם עדיין.
שני בנים ושתי בנות התקרבו לכיווני ולכיוון עלמה, אחת מהם הייתה אדל.
"וואי שלום! הנה החתיך וההורסת שסיפרתי לך עליהם" היא דיברה אל הילדה שהחזיקה ידיים לאחד מהבנים. כבראה הם היו זוג.
"תכירו, דור עלמה" היא הציגה אותנו והצביעה עלינו "דור, עלמה תכירו- חן ועוד שני סתומים."
היא התחילה לצחוק חזק והפסיקה שנייה אחרי שהתחילה. נראה שהיא אוהבת להיות במרכז העניינים.
"שלום גבר, אני מאור חבר של חן" הוא הושיט לי יד ולחצתי אותה.
"אני דור…."
"ואני אבי. אביאל." הילד השני התפרץ ולחץ לי את היד חזק.
"ומי היפיפייה?" הוא אמר בחיוך והסתכל על עלמה.
"אני עלמה" היא לא נראתה כל-כך מבוישת וסמוקה עכשיו ולחצה לו את היד.
הוא עוד אחד מהערסים האלה שמתחילים עם כל דבר שזז.
הילדה, שאדל הציגה אותה כחן, חיבקה את עלמה ולחצה לי את היד.
"מצטערת פשוט מאור ממש קנאי" היא אמרה שלחצה איתי בעדינות ידיים.
היא הייתה בערך באותו גובה של אדל רק שהיא פחות רזה. העיניים החומות שלה והשיער החום התבלטו מאוד על רקע העור הלבן והבגדים הבהירים שלה.
שתי הבנים, מאור ואביאל, היו יותר גבוהים מהבנות ובאותו גובה בערך. היה להם תספורת מארינס זהה והם היו בגובה שלי בערך רק שאני טיפה גבוה מהם.
נגעתי בשיער שלי בהיסח דעת, הוא היה מעט ארוך והייתי צריך להסתפר.
"טוב נשאיר אתכם לאכול לבד" אדל קרצה לנו בהגזמה "אנחנו נהיה בחדרים, ניפגש שם."
"ביי" הם אמרו ביחד ויצאו במהירות מחדר האוכל.
סיימנו לאכול, פינינו את המגשים ויצאנו ביחד מחדר האוכל.