הייתי כזה, אם הייתי יודע – פרק 2

אחרי שעה של נסיעה והקשבה להוראות הגי.פי.אס חניתי את הרכב בחניה שבחזית הפנימייה.
הסתכלתי על השעון שברכב, השעה הייתה תשע ושבע דקות. הרגשתי תחושת הקלה שהגעתי בזמן.
יצאתי מהרכב ושאפתי את האוויר הצח של המקום. השלכתי לפח שהוצב בשולי החניה את ספל הקפה שקניתי בחנות בדרך וחזרתי לרכב.
הוצאתי את המזוודה והתיק הקטן מהרכב הלא-כל-כך-מרשים-שלי לעומת שאר הרכבים שחנו בחניה, ונעלתי אותו.
פילסתי את דרכי אל עבר שער הכניסה הגדול שהיה צבוע בצבע ירוק והשומר הכניס אותי פנימה.
הכניסה לפנימיה הייתה מרשימה. ברחבה הגדולה התכנסו הרבה אנשים עם מזוודות שכנראה הגיעו לא מזמן, הרבה קריאות וצרחות של בנות מילאו את המקום.
היו חלק שנראו אבודים בתוך הקהל, כמוני.
הלכתי לאחד הספסלים שהוצבו בפינה של הרחבה ליד המדשאות הרחבות והפתוחות שהדיפו עכשיו ריח של דשא מכוסח.
מכל עבר הוצבו בניינים מרשימים, על הבניין המרכזי שהוצב בכניסה היה תלוי שלט לבן ענק עם אותיות אדומות 'ברוכים הבאים לשנה"ל החדשה'.
'כנראה לא יהיה כל כך רע השנה….' הוצאתי את הפלאפון שלי מהכיס וקראתי את חמשת ההודעות שקיבלתי.
שלוש מהם היו מ'אמא', ובשלושתם היא שאלה לשלומי ואם הגעתי כבר.
'הגעתי לפנימיה אמא. ממש יפה פה אני אדבר איתך מאוחר יותר :-)'
נכנסתי לשתי ההודעות האחרות אחת מהן קיבלתי לפני דקה ואחת מלפני חצי שעה.
'איך יצאת בלי להגיד שלום לחבר הכי טוב שלך?' ההודעה שהתקבלה לפני חצי שעה מ'ג'וני האח'.
הקלדתי במהירות "יזבל, לא ידעתי שאתה ער בשעות כאלה. נתראה בחמישי הזה אחי."
יוני הוא החבר הכי טוב שלי והילד הכי גבר שתפגשו. למדנו ביחד עוד מהיסודי עד שהעיפו אותי שנה שעברה.
נכנסתי להודעה השנייה שהתקבלה לפני דקה וראיתי שזה סתם הודעה על מבצע מחנות בגדים.
הכנסתי את הפלאפון שלי לכיס והסתכלתי למעלה לשמיים, הם מאוד בהירים היום ועננים מפוזרים באקראיות בהם. מזג אוויר אופייני לסוף חופשת הקיץ.
הבחנתי שילדה נמוכה ורזה ניגשת לכיווני ומתיישבת לידי בספסל. פיניתי את התיק שלי שיהיה לה מקום לשבת.
"אז את חדשה פה או וותיקה?"
אין תגובה……. אולי היא סנובית או סתם ביישנית.
אחרי דקה של דממה מביכה הסתכלתי עליה שוב, יש לה שיער ארוך שטני ובהיר ועיניים ירוקות, כמו שלי, רק שהן יותר יפות עליה.
"אז…איך קוראים לך?" ניסיתי שוב להתחיל שיחה.
הילדה הסתכלה עלי והורידה את האזניות שנתלו מאוזניה, בגלל זה היא לא ענתה לי….
"סליחה, לא שמעתי מה אמרת" היא הייתה כולה סמוקה.
" אני דור, מי את?" ניסיתי לא להישמע יותר מידי אדיש או נלהב.
"עלמה… אני חדשה פה… " היא הסמיקה עוד יותר ממקודם משהו שהיה נראה לא אפשרי.
" מגניב, גם אני חדש פה נעים להכיר…" אחרי שאמרתי את המשפט חשבתי לעצמי מי לעזאזל אומר 'נעים להכיר' בימיניו?
עוד ילדה ניגשה בצעדים מהירים וקופצניים לעברנו ועל פניה חיוך גדול. היא הייתה רזה כמו עלמה אבל יותר גבוה ממנה.
"שששללוווםם!" היא צעקה, מאוד קולנית הילדה הזאת.
היא פתחה את שתי זרועותיה לחיבוק ואני קמתי וחיבקתי אותה. אני לא מכיר אותה והיא כבר נותנת לי חיבוק. היא הדיפה מריח חזק של בושם מתוק.
היא הסתכלה עליי ואני עליה.
"וואי איזה חתיךך! בטח ככולן יימוותוו עלייך" היא צעקה שוב.
גם היא יפה מאוד, יש לה ריסים ארוכים, שפתיים עבות ונקודת קטנה מעליהן, ממש הטעם שלי.
היא ניגשה אל עלמה בזריזות ומשכה אותה מהספסל וחיבקה אותה.
"וואי איזה כיף! הרבה חדשים בפנימיה יהיה אקשן!" היא הסתכלה על שנינו בחיוך "אתם זוג או מה?"
עלמה שוב הסמיקה "לא, הרגע הכרתי אותו" היא שיחקה על הצמידים שהיא ענדה במבוכה.
מישהי צרחה מהצד השני של הרחבה והילדה הסתובבה מהר וחייכה.
"טוב אני חייבת לעוף" היא הסתכלה על עלמה " את הולכת להיות החברה הכי טובה שלי!"
היא התחילה ללכת לכיוון הצעקה ופתאום נעצרה והסתובבה, "וואי שכחתי לשאול איך קוראים לכם!"
"דור!" עניתי והצבעתי על עלמה "וזאת עלמה!"
"אני אדל! נעים להכיר!" היא הסתובבה והמשיכה ללכת למקום שממנו הגיעה הצעקה.
אדל לבשה בגדים שנראו יקרים מאוד, היא לבשה חצאית צמודה שחורה וקצרה ושהסתובבה היה אפשר לראות את קעקוע הפרפר שחרוט לה על הרגל השמאלית.
רק עכשיו קלט מה שאמרה. כנראה הוא לא היחיד שאומר 'נעים להכיר'….