הייתי כזה, אם הייתי יודע – פרק 14! מוקדש לליזה היפה, מצטער על ההמתנה הארוכה.

"לא שכחת כלום?" היא שאלה והחיוך על פניה לא יכל לרדת. היא לבשה סוודר ירוק שהתאים לעיניה ושערה היה אסוף.
"את מתנהגת בדיוק כמו אמא שלי."
לבשתי את הבגדים שלי, סוף-סוף להוריד את החלוק המעצבן.
הפצע כבר לא כאב כמו שכאב אתמול.
הווילונות בחדר היו מוסטים והשמש הבוקר האירה את החדר.
"אני הולכת לשירותים, זה ייקח דקה" עלמה אמרה ויצאה מהחדר במהירות.
אישה צעירה נכנסה לחדר.
"מצטערת על הביקור המאוחר" זאת הייתה רוני המדריכה.
"אני רוני. המדריכה" היא חייכה חיוך קטן.
"כן, אני זוכר אותך" חייכתי גם. אפשר היה לראות שהיא מותשת ושהשמחה שהקרינה ביום הראשון נעלמה.
"הייתי עסוקה לאחרונה, אז לא הייתי יכולה לבקר."
"זה בסדר" אמרתי ושחררתי את הקשר של הבלונים מהמיטה.
"בכל מקרה," היא אמרה וחיטטה בתיקה הגדול "זה בשבילך."
היא הגישה לי זר פרחים צהובים וסגולים קטן שקצת נמעך.
"תודה" לקחתי את הזר מידה בידי הפנויה.
"נתראה בפנימיה" היא חייכה שוב חיוך קטן ויצאה מהחדר בצעדים מהירים.
הרחתי את הפרחים. בניגוד למראה שלהם, הם הדיפו ריח רענן ומתוק.
"ראיתי שרוני בדיוק יצאה" עלמה נכנסה לחדר עם אותו חיוך כשעזבה.
היא הסתכלה עליי לרגע והטתה את ראשה.
"בשבילי?" החיוך הוחלף במבט ציני מתוק.
הסתכלתי על הזר והבלונים שהחזקתי.
"בטח" התקרבתי אליה וריח הבושם המוכר העלה בי חיוך, "הכל בשבילך."
היא לקחה את הזר מידי והריחה אותו.
"לא שכחת כלום?" היא שאלה שוב.
סרקתי את החדר בפעם האלף. החדר היה כמו שקיבלתי אותו.
על המיטה היה מונח תיק הקטן עם כל החפצים שלי.
"אני די בטוח שלא שכחתי כלום."
"אז בוא נצא" היא אמרה והתקדמה לדלת.
לקחתי את התיק מהמיטה וסרקתי את החדר בפעם האחרונה. החדר שהעברתי בו את הימים הראשונים של הלימודים.
"חכי לי" אמרתי לעלמה שכבר הספיקה להגיע למעלית.

"""""""""""""""""""""""""""""""""""""""""""""""""""""""""""

אוויר הבוקר הקריר העביר בי רעד קטן.
בדרך החוצה מהבניין, עברנו אצל הרופא שטיפל בי. הוא הביא לי מרשם לתרופה.
הסתכלתי את הקופסה הקטנה עם המשחה הלבנה בתוכה.
הרגשתי רטט מתוך התיק. הכנסתי את המשחה והוצאתי את הנייד ממנו.
שתיים עשרה שיחות שלא נענו, ועשרים ושלוש הודעות.
הכנסתי את הנייד לכיס, ועלמה הסתכלה עליי.
"יכול להיות שאמא שלך מחפשת אותך."
"אני אענה כשנגיע לבית הספר."
ירדנו במדרגות שהובילו מהבניין לחניה עם הצמחייה המטופחת, והתקדמנו על עבר הרכב הלבן והקטן שלי שחנה בקצה החניה.
בכל צעד שפסעתי הרגשתי את הפציעה בבטן.
"איפה המפתחות?" שאלתי את עלמה וחיפשתי בתיק.
היא פתחה את הרכב ונכנסה למושב הנהג.
צחקתי והכנסתי את הראש דרך החלון הפתוח.
"מה נראה לך שאת עושה?"
"נוהגת" היא חייכה והתניע את הרכב.
"וממתי את נוהגת?"
"מי נראה לך הביא את הרכב לפה?" היא שאלה בחיוך מנצח.
"טוב ניצחת, את נוהגת."
נכנסתי לרכב באטיות, הפעולה הפשוטה הזאת הייתה מאוד מורכבת עם הפצע.
היא יצאה מהחניה וחלפה על פני הבניין הלבן והגדול ששלט צבעוני הכריז עליו 'בית-חולים'.
הרגשתי איך פתאום הכאב בבטן מתחלף ברעב.
"יש מאפים בתיק שלי, אם אתה רוצה" עלמה אמרה כאילו קראה לי את המחשבות.
הוצאתי מאפה אחד מהקופסה הקטנה ואכלתי בשקט. הטעם המתוק הפתיע אותי כל פעם מחדש.
"ברצינות מה המתכון?" ניסיתי לחלץ ממנה אותו כבר עשרות פעמים.
היא הגיבה בחיוך שקט והדליקה את הרדיו.
השיר שנוגן היה שמח ומקפיץ, משהו שכבר מזמן לא הרגשתי.
הסתכלתי על עלמה שהתרכזה עכשיו בנהיגה. אולי בעצם כן.
הרבע שעה הבאה של הנסיעה הועברה בשתיקה ובשירי רדיו מתחלפים.
הגענו לחניה של הפנימייה, אותה חניה שחניתי את הרכב ביום הראשון שהגעתי.
אני לא מאמין שכבר הגיע יום חמישי.
עלמה החנתה את הרכב ודוממה את המנוע.
"אז," היא פתחה את הדלת ותפסה את תיקה, "מתרגש לקראת יום הלימודים הראשון שלך השנה?"