הייתי כזה, אם הייתי יודע – פרק 12; מוקדש לטולי, כי מגיעה לה.

אדל נכנסה לחדר וקשרה את הבלונים בחזית המיטה שלי, הם היו באותם צבעים של הבלונים מהמסיבה- כחול ולבן.
קבוצת התלמידים שבאה איתה עמדה בצד החדר וחייכה חיוכים מעודדים.
גם אדל חייכה, " אז, איך אתה מרגיש?"
המשכתי לבהות בבלונים. לא הייתה לי תשובה כנה לגבי השאלה הזאת.
"יותר טוב" חייכתי ונשמתי נשימה עמוקה.
"אני שמחה לשמוע."
סקרתי את קבוצת התלמידים שבאה, חן ואבי היו שם. וגם הילדה ההיא.
לרגע אחד העיניים שלנו נפגשו.
כחכחתי בגרוני, "אני שמח שבאתם לבקר."
הייתי מודע לזה שהיא מסתכלת עליי וניסיתי כמה שיותר להתעלם מהמבט שלה.
"חשבתי שיהיה נחמד אם כמה נציגים מהכיתה יבואו לבקר" אדל אמרה והסתכלה על קבוצת התלמידים. .
"בכל מקרה," היא אמרה ונשמה נשימה ארוכה "יובל לא יכל להגיע, הוא מסר לך החלמה מהירה ושהוא מצטער."
שנינו ידענו שהיא משקרת.
"אני שמח לשמוע" לא נשמעתי כך, אבל באמת התאמצתי, "דרך אגב תודה על הבלונים."
"זה היה רעיון של הרגע האחרון, נשארו כמה שלמים מהמסיבה אז חשבתי שיהיה נחמד.." פתיחת הדלת השקטה קטעה אותה. תודה לאל, השיחה הזאת הייתה יותר מידי טעונה.
עלמה נכנסה לחדר עם שתי כוסות לשתייה חמה בידיה.
"שלום עלמה" אדל אמרה בחיוך רחב. עכשיו היא פחות קולנית מהיום שהכרנו אותה.
עלמה ניגשה לשידת הצד והניחה אחת מן הכוסות המהבילות על מגש האוכל.
"שלום אדל" עלמה אמרה והתיישבה על המיטה, "אני מפריעה?"
ריח הקפה השחור מילא את החדר.
"את אף-פעם לא מפריעה" שמעתי איך הקול שלי נהיה שמח יותר.
"אז הגאון באה לבקר אותך כל יום" אדל חייכה והסתכלה על שנינו, "עכשיו אני מבינה למה."
"הגאון?" כיווצתי את מצחי.
"אתה לא יודע? עלמה היא גאונה. היחידה אולי בפנימיה שהצליחה להגיע לחמש יחידות לימוד במתמטיקה."
עלמה הסמיקה ומעט ולגמה מהכוס שלה.
"האמת שרציתי לדבר עם דור בפרטיות, אכפת לך עלמה?"
אדל הסתכלה על קבוצת התלמידים והטתה את ראשה לכיוון היציאה.
אחרי דקה החדר היה ריק. רק הוא ואדל.
היא התמקמה על הכיסא המתקפל שהיה בצד המיטה.
"תשמע," עכשיו מבטה היה יותר מודאג "אני יודעת שזה נשמע לא אמין, אבל יובל באמת מבקש סליחה."
היא נשמעה מאוד רצינית, לא משהו שהייתי חושב שמתאים לה.
"כמו שאמרתי, אני שמח לשמוע. את יכולה למסור לו שאני סולח."
נראה שהוקל לה.
"אני יודעת שאתה לא יודע, מן הסתם כי אתה חדש, אבל יובל לא טיפוס כזה בדרך כלל."
לקחתי את המגש מהשידה והתחלתי לפורר את הגלי האדום לחתיכות קטנות.
"איזה טיפוס?"
"אתה יודע…"
"אם הייתי יודע לא הייתי שואל" נשמעתי רציני יותר משהתכוונתי.
"אתה יודע, טיפוס כזה נוקם. קנאי."
"במה יש לו לקנאות?"
היא הסתכלה עליי במבט משועשע. מבט שנותנים לילד ששאל שאלה טיפשית.
"אתה כזה טיפש" היא אמרה בשקט כמעט כאילו התכוונה שלא אשמע.
היא קמה מהכיסא. היא הסתובבה והפנתה את גבה אליי.
"בכל מקרה, אני שמחה לשמוע שאתה מרגיש יותר טוב. מאחלים לך רפואה שלמה מכל בית הספר."
הרגשתי איך משכך הכאבים מתפוגג לאט לאט.
נוזל עם טעם מתכתי מילא את פי והתחלתי להשתעל.
אדל הסתובבה ועיניה נפערו. דם כיסא את השמיכה שהתכסיתי בה והמשכתי להשתעל.
הרגשתי מעורפל.
הדבר האחרון שראיתי לפני שנרדמתי היה קעקוע פרפר.