הייתי כזה, אם הייתי יודע – פרק 11; מוקדש לכל הקוראים והסופרים באתר 3>

אור הפלורסנט הלבן סנוור אותי כשהתעוררתי. לרגע אחד לא הבנתי איפה אני, עד שהרגשתי את הכאב בבטן. אני והמזל שלי.
"עלמה, את מאחרת לשיעור" הנדתי אותה קלות, היא נרדמה על כיסא ליד המיטה שלי וראשה היה מונח על רגליי.
שערה היה קשור בגומייה, ופניה היו נראות שלוות כשישנה.
כבר יומיים שהיא באה לבקר אותי בבית החולים.
עלמה התעוררה, "בוקר טוב" אמרתי לה וליטפתי את לחיה.
היא שפשפה את עיניה. קו שחור מעוגל מתחת לכל אחד מהם העיד שלא ישנה מספיק.
"בוקר טוב גם לך" היא אמרה וחייכה, "איך אתה מרגיש?"
"יותר טוב" כבר יומיים עברו והכאב לא חולף. הדוקטור אמר שאני צריך לנוח ולא לזוז לפחות שבוע.
"את יודעת שאת לא חייבת לישון פה" אמרתי והמשכתי ללטף את הלחי שלה, "אני לא חולה סופני."
אחות בית החולים שטיפלה בי נכנסה לחדר עם מגש וחלוק בצבע כחול.
היא הניחה את המגש והחלוק על שידת הצד שליד המיטה שלי.
"איך אתה מרגיש היום?" שאלה ונגעה במצחי, על פניה היה חיוך נעים.
"יותר טוב, תודה."
"אתה בטוח שאתה לא רוצה שנודיע להורים שלך?" על פניה נוספה גם הבעת דאגה.
"אני בטוח, תודה על האוכל" אמרתי. להודיע לאמא על המקרה היה הדבר האחרון שאני רוצה עכשיו.
"אל תשכח לקחת את הכדור" אמרה ויצאה מהחדר בצעדים מהירים.
הסתכלתי על המגש האוכל. האוכל של בית החולים לא נראה אכיל כל-כך.
לקחתי את כדור משכך הכאבים שהונח בתוך כוס פלסטיק קשיחה ובעלתי אותו עם מים.
כבר הרגשתי את ההקלה.
"אתה לא מתכוון לאכול את זה נכון?" עלמה צחקה והצביעה על הג'לי האדום שהונח במגש.
היא הוציא מתיק בית הספר שלה קופסה שהייתה מלאה במאפים וגם כמה ספרי לימוד.
"קח" היא הגישה לי מאפה אחד שסוכריות צבעוניות עיטרו אותו.
היא הוציאה עוד מאפה ואכלה גם היא. המאפה היה טעים.
"את הכנת?" שאלתי. היא הנהנה.
שסיימה לאכול הניחה את הספרי הלימוד על השידה, "זה כל החומר שפספסת אתמול."
"למה על הבוקר לבאס?" שאלתי וכיסיתי את ראשי בשמיכה, בערימת הספרים היה גם ספר מתמטיקה.
"שיט" היא אמרה והוצאתי את ראשי מהשמיכה, ראיתי שהיא מסתכלת על שעון התקרה שניצב מעל מיטתי.
"איחרתי את האוטובוס של שבע ורבע."
מרחק הנסיעה מבית החולים לפנימייה לוקח רבע שעה, בגלל זה הייתה צריכה עכשיו לחכות עוד חצי שעה לאוטובוס.
תפסתי בידה וקירבתי אותה אליי, "מה רע שתישארי איתי עוד קצת?" חייכתי אליה.
עכשיו הפנים שלי היו מול הפנים שלה. הקוקו שלה עכשיו נחת על אוזני, וריח השמפו שלה מילא את אפי.
"אני הולכת להביא לנו משהו לשתות" היא אמרה וליטפה את מצחי. היא קירבה את שפתיה אליי.
מגע השפתיים שלה העביר בי רטט. השפתיים החמות שלה.
היא ניתקה אותם ממצחי והניחה שוב את מבטה עליי.
"שלא יהיה בזה אלכוהול" צחקתי. נזכרתי שישנו ביחד. כשקמתי באותו הבוקר שחצי מהגוף שלה היה עליי.
הרגשתי איך הפנים שלי מתחממים שוב.
"למה אתה מחייך?" היא שאלה וחייכה גם.
"סתם נזכרתי בחלום שחלמתי."
"ועל מה חלמת?" היא שאלה מסוקרנת. העיניים שלה עדיין בהו בשלי. יכולתי להסתכל עליהם כל היום.
"על ילדה ביישנית ושיכורה" חיוכה התרחב. בזמן האחרון זה כל מה שאני חושב עליו.
היא קמה מהמיטה וסידרה את החולצה שלה.
"כמו שאמרתי, אני הולכת להביא לנו משהו לשתות" היא עמדה עכשיו ליד דלת היציאה, "אל תשכח ללבוש משהו."
שנאתי ללבוש את חלוק בית החולים הכחול, הוא היה מציק וחנוק. האחות הסכימה לי לפשוט אותו רק כשישנתי.
לקחתי אותו מהשידה, ועברתי למצב ישיבה.
דקירת כאב פילחה לי את הבטן. משכך הכאבים לא מעלים לגמרי את הכאב.
הלבשתי את עצמי בחלוק בזהירות, משתדל כמה שפחות להזיז את אזור הבטן.
מישהו דפק על הדלת, "זה החדר של דור?" שמעתי מצידו השני. הקול היה מוכר.
"כן" צעקתי וכיסיתי את גופי עם השמיכה.
"היי!" הדלת נפתחה, אדל עמדה שם עם בלונים ומאחוריה עוד קבוצת תלמידים.