הייתי כזה, אם הייתי יודע – פרק 1!

קרני השמש הסתננו דרך התריסים הגדולים כשהשעון המעורר הזכיר בפעם האלף שצריך לקום.
להגיע בזמן ליום הראשון של הלימודים אחרי חופשת הקיץ הארוכה זה כמעט בלתי אפשרי, במיוחד שחלק נכבד ממנו הועבר בלילות לבנים ובמסיבות.
השתקתי את השעון המעורר ברטינה והתחלתי להתארגן. השעה הייתה כבר שבע וחצי בבוקר.
קול צעדים התקרב לחדר שלי "דור, אתה ער?" אימי נשמע מהצד השני של דלת החדר.
"כן, אני ער אמא" קול הצעדים נשמע עכשיו מתרחק לכיוון המטבח.
לבשתי בזריזות חולצת טריקו לבנה ומכנסי גינס עם קרעים.
הסתכלתי בשעון מעורר, השעה הייתה שבע חמישים שסיימתי לארגן את כל החפצים שלי לנסיעה.
נעלתי נעליים ויצאתי למטבח. ריח מתוק הציף את המטבח, אמא עמדה ליד הכיור ושטפה את המחבת שטיגנה בו את הפנקייקים ואבא ישב בשולחן האוכל ועיין בעיתון.
התיישבתי בשולחן ליד צלחת ריקה ולקחתי לעצמי כמה פנקייקים.
"לא שכחת כלום דור? מצעים, מגבת, כלי רחצה, מספיק בגדים…" אמא שוב מתחילה עם החקירות שלה.
"לא שכחתי כלום אמא" פיניתי את הצלחת שלי אל הכיור שכבר היה ריק.
נכנסתי שוב לחדר לקחת את המזוודה והתיק הקטן שארגנתי. העפתי מבט במראה שבמסדרון והסתכלתי בבואתי.
סידרתי מעט את שיערי החום שהיה מפוזר, ונגעתי קלות בצלקת הקטנה שהייתה על שפתי. העיניים הירוקות תמיד הזכירו לי את אבי, ממנו קיבלתי אותם.
התקדמתי לכיוון הדלת, "ככה אתה הולך בלי להגיד שלום?" בפעם הראשונה הבוקר שאבא אמר משהו.
"ביי" אמרתי, זה סוג השיחות שאני ואבא מנהלים, לא יותר מזה.
אמא באה מהמטבח והביאה לי חיבוק "אני כבר לא ילד קטן אמא."
"אתה בטוח שאתה לא רוצה שאבא יקפיץ אותך לפנימיה?"
"אני בטוח אמא."
אמא שלי היא מהדאגניות ויש לה סיבה מוצדקת, אני לא הילד הכי ממושמע ואני מתחיל בפנימיה חדשה.
לקחתי את מפתחות המכונית ושוב קראתי ביי לפני שיצאתי מהדלת האחורית לחניה.
הכנסתי את המזוודה והתיק הקטן לתא המטען, הנעתי את הרכב ויצאתי ברוורס מהחניה.