'היחידה' ~ פרק 7

פרק 7-אישור יציאה זה.

~נקודת המבט של שקד~

"הבנת?" גולן שאל אותי
"אני חושבת שכן," אמרתי בחיוך מתוק. כולם כבר השתחררו ואנחנו ישבנו על אחד הספסלים בשטח הפנימייה. "אתה בעצם צריך קצת עזרה עם הארגון של הרשימות נוכחות, אישורים, בעיות וכול המסמכים."אמרתי-שאלתי מוודאת שהבנתי אותו נכון או שהפנים היפות שלו בלבלו אותי מידי. שקד תשתקי קצת! יש לו חברה! שהיא המדריכה שלך במקרה!
"כן," הוא ענה בחיוך "וכמובן שזה לא לחינם, את תקבלי על זה הטבות ונקודות זכות." הוא הוסיף במהירות "מסכימה?" הוא שאל.
"ברור, למה לא?" עניתי בחיוך .
"מעולה! אז כבר השבוע יש שיעור ניווט ראשון, אני אדבר איתך שתגיעי קצת יותר מוקדם ותעזרי לי לעבור על הרשימות וככה אני אכיר את הילדים יותר טוב." הוא אמר.
"סגור." אמרתי בחיוך מתוק.
"מצויין, תודה," הוא אמר והושיט את ידו ללחיצת יד.
"בכיף!" עניתי ולחצתי את היד שלו, המגע שלו העביר בי מין צמרמורת מוזרה כזאת. מוזרה ונעימה. צמרמורת שגרמה לי לא לשים לב שאני לוחצת לו את היד כבר כמה דקות ארוכות. פאדיחה.
"להתראות שקד," היא אמר בחיוך כשעזבתי אותו והלך.
אני בהחלט אוהבת את המקום הזה!

~נקודת המבט של סהר~

"פתוח!" שמעתי את שקד צועקת מתוך חדרה ופתחתי את הדלת במהירות ונכנסתי.
"שלום גם לך!" היא אמרה בחיוך מהמיטה כשהיא רואה טלוויזיה.
"היי" אמרתי בחיוך מהיר ורצתי לכיוון המקרר והוצאתי את הגלידה האהובה עליי, וניל. וניל עוגיות, וניל פצפוצים, וניל סוכריות, לא משנה העיקר זה וניל.
"כן אני מרשה לך…" היא מלמלה.
"תודה!" אמרתי בחיוך והבאתי לה נשיקה כשהתיישבתי עם גלידה וכף לידה על המיטה.
"נו מתי?" שאלתי ודחפתי לפי כף מלאה בגלידה. אויי גלידה מה הייתי עושה בלעדייך אהובתי?!
"מתי מה?" היא שאלה שעיניה נעוצות בטלוויזיה והיה נראה כאילו לא הקשיבה לי בכלל.
"הדייט של עם גולן?" שאלתי בצחוק ורציתי לראות איך תגיב.
"הוא אמר שהשבוע" היא ענתה עדיין שקועה במסך ולא בי "רגע מה?!" היא יצאה מהבהייה שנתקעה בה והסתכלה עליי צוחקת עליה.
"מה את צוחקת?!" היא שאלה בעצבים.
"בפעם הבאה תלמדי להקשיב לי!" אמרתי בהתנשאות.
"מה אני אעשה שהשפתיים של צ'יינינג טייטום בלבלו אותי?" היא אמרה ושנשכה את שפתה
"לי זה יותר נדמה כאילו השפתיים של גולן בלבלו אותך… אבל היי! אני לא שופטת!" אמרתי בצחוק והיא רק נעצה בי מבט רצחני.
"נו אז על מה דיברתם אם לא על הדייט?" שאלתי ברצינות ולקחתי עוד גלידה.
"כלום," היא ענתה בקצרה.
"חצי שעה טחנתם אחד לשני ת'מוח על כלום?" שאלתי ברטוריות.
"ארבעים דקות." היא תיקנה אותי בשקט ואני הסתכלתי עליה במבט של 'נו באמת'.
היא נאנחה בכבדות "הוא בסך הכל צריך את העזרה שלי בלהכיר את הכיתה ובלארגן את הרשימות והמסמכים כל זה" היא אמרה ואני גיחכתי והכנסתי עוד כף גלידה לפה.
"מזכירה כאילו?" שאלתי בגיחוך.
"אמן תתקע לך הגלידה בגרון!" היא אמרה בכעס "וזה לא מזכירה." היא אמרה וחזרה להביט בטלוויזיה
"לארגן מסמכים, להיפגש איתו לפני כל מפגש, לעזור לו בארגון…" התחלתי לספור בידי ודיברתי עם הפנים לא קיר שמולי ולא הבטתי בה "זה נקרא מזכירה חמודה!" אמרתי את המובן מאליו והסתתי את מבטי אליה והיא עדיין לא הסתכלה עלי "או שאתם מנהלים רומן." הוספתי בשקט.
"את רואה יותר מידי סרטים בחיים שלך…" היא אמרה ויישרה אלי את המבט.
"מדברת זאת שלא עוזבת את הטלוויזיה לשנייה…" מלמלתי בכעס מדומה ותחבתי את הכף לקופסת הגלידה.
"מה נעשה שהוא קצת יותר מעניין מלשמוע את הזבולי שכל שלך?!" היא שאלה במבט ובטון של 'אין מה לעשות'.
"לי נראה שאת סתם מנסה להתחמק." אמרתי בהתנשאות.
"לא פלא שאת עם משקפיים…" היא מלמלה עקיצה.
"ככה?" שאלתי והיא הנהנה. סבבה שקד. הנחתי את הגלידה על השידה ליד המיטה והתיישבתי לידה עם הידיים למעלה מסתירה לה את הטלוויזיה.
"מי לא רואה עכשיו?!" התחלתי לצעוק כמו משוגעת ולקפוץ כדי להסתיר לה.
"זוזי מפה משוגעת!!!" היא צעקה עלי וניסתה לראות.
"מי העיוורת עכשיו, אה ?!" צעקתי והתעלמתי ממנה והמשכתי להפריע לה.
"זוזייי משוגעת!" היא צחקה והתחילה להרביץ לי עם כרית כשראתה שזה לא משפיע עלי.
"אייי!!!" צעקתי והיא התחילה להתפקע.
"קבלי את זה!" צעקתי וזרקתי עליה גם אני כרית ועד מהרה הכל נהיה בלגאן אחד גדול.

"נכנעת?" שאלתי את שקד ששכבה מתחתי ואני הייתי מעליה מוכנה להעיף עליה איזה דובי. עם כוונה שדווקא האף הקשה יפגע בה.
"מה את חשה את עצמך אל קפונה עכשיו?" היא שאלה בגיחוך "לא." היא ענתה בהתנשאות.
"איך שאת רוצה," אמרתי בחיוך מנצח וכבר הייתי עם הידיים למעלה להעיף עליה את הדובי ששמעתי צעדים מאחורי.
"שלו-אואה מה הולך פה?" ליאב נכנס לחדר וקטע את עצמו והסתכל עלינו במבט תחמן.
"איך נכנסת בכלל?" שאלתי וקמתי משקד.
"היה פתוח…" הוא אמר הצביע על הדלת "למה הפסקתן?" הוא שאל בקול עצוב ונשען על הקיר על הצד בשילוב ידיים.
"זה לא מה שאתה חושב שזה.." שקד אמרה לו כשהלכתי לנעול את הדלת.
"אני לא חושב כלום!" הוא אמר בהתגוננות והרים ידיים.
"אני דווקא בעד לסביות. זה מחרמן בטירוף…" הוא אמר והעלה על פניו חיוך שובב.
"אל תחשוב על זה אפילו!" אמרתי באזהרה והתיישבתי ליד שקד. שתינו נראינו כאילו יצאנו ממלחמה עם השיער מבולגן והבגדים מקומטים.
"מה אתן לא בעד שלישיה?" הוא שאל בצחוק.
"אני בעד זה!" שקד צעקה וזרקה עליו את הדובי שפגע לו בפנים וגרם לנו לצחוק בקול.
"מה אתן צוחקות י'מכוערות?!" הוא שאל בכעס וזרק עלינו אותו בחזרה.
"יפה לך כועס." אמרתי בחיוך.
"יפה לך מצחיקה." הוא אמר בציניות ונשכב על המיטה ושם את הראש על הברכיים שלי.
"מה אתה לא בעד קצת הומור?" שאלתי בהתגרות.
"אני בעד כל דבר שיעביר לי את השעמום!" הוא אמר בתסכול.
"כן באמת משעמם!" שקד אמרה וקמה מהמיטה למזוג לה מים.
"מה בא לכם לעשות?" שאלתי
"בואו נלך לסרט!" ליאב הציע.
"האמת שסרט מתאים," שקד אמרה ונעשנה על השיש עם הפנים אלינו ושתתה מהכוס שלה. שניהם הסתכלו עלי.
"אני בפנים מההתחלה," אמרתי בהתגוננות.
"אני אבדוק סרטים, שאלו בקבוצה בינתיים" שקד אמרה והתיישבה ליד הלפטופ השחור שלה ופתחה אותו.
"קידמה למה את מחכה חיילת?" ליאב שאל אותי.
"סליחה?" שאלתי מופתעת.
"סולח, קדימה!" הוא אמר בהתנשאות "ותעשי לי נעים בינתיים." הוא אמר ועצם את עיניו בהתנשאות.
"אח!!" הוא צעק ושפשף את המצח שלו אחרי שקיבל ממני סטירה.
"נעים?" שאלתי בחיוך.
"מכשפה את!" הוא אמר ואני ציחקקתי .
"אני לא חיילת של אף אחד!" קראתי.
"חוץ משל היחידה!" שקד אמרה מכיוון שולחן הכתיבה.
"גם שלהם לא!" קראתי והיא גלגלה עיניים.
"טוב לא צריך אני אשאל בקבוצה!" ליאב אמר בייאוש וקם לישיבה.

~נקודת המבט של ליאב~
תוך חצי שעה כולנו היינו מוכנים ליציאה.
"אצל מי נוסעים?" עמית שאלה.
"אצלי?" שאלתי וכולם הסכימו.
"יאללה בואו," אמרתי והתחלנו להתקדם לכיוון שער היציאה.
"אויי שיט!" שקד אמרה ונעצרה באמצע הדרך כמה מטרים מהשער.
"מה קרה?" ליאור שאל.
"יש שומר!" היא אמרה ומיד סהר ועמית התבאסו.
"אז?" ליאור שאל.
"אז-צריך אישור-אז" עמית אמרה לו.
"מה השעה?" שאלתי.
"שבע וחצי." עמית ענתה אחרי שהסתכלה בשעון הזהב הקטן שלה.
"יש לנו חצי שעה להיות שם, אם לא אכלנו אותה, לא שווה לראות סרט מהאמצע. איך משיגים אישור?" שאלתי.
"ניראלי מהמנהל," שקד אמרה.
"מאדיר?" ליאור שאל
"כן." היא ענתה. וכולנו הפננו את מבטינו אל סהר.
"מה?" היא שאלה לא מבינה. "מה?" היא הרימה את הקול. יש לה קליטה של צב באמאשלי!
"לא! אין מצב!" היא אמרה נחרצות כשהבינה למה התכוונו.
"סהר…" עמית נאנחה.
"אין מצב, אני כועסת עליו שמישהו אחר ילך!" היא אמרה והרימה את ידיה לגובה הכתפיים.
"סהר לאף אחד לא יתנו בהתראה כל כך קצרה חוץ מלך…" ליאור ניסה לשכנע אותה.
"לא יעזור…" היא נאנחה. כולנו הסתכלנו עליה במבט מתחנן עד מעורר רחמים.
"טוב!!!" היא צעקה בכניעה אחרי דקה שעמדנו שם כמו פטתים. "אבל אתם כל כך חייבים לי! אני מחזיקה את הפופקורן!" היא אמרה והפנתה לעברינו אצבע מאשימה.
"יש!!" עמית ושקד קראו.
"מלכה!" ליאור חיבק אותה.
"יאללה לכי מהר שלא נאחר!" זירזתי אותה והיא הלכה משם מהר.
אללה סרט!!!

~נקודת המבט של סהר~
"יאללה רדו," ליאב אמר והחנה במהירות את האוטו שלו.
"אמרו לך שאתה משוגע?!" עמית שאלה אותו "למה כל כך מהר?!" היא צעקה עליו ושחררה את החגורה שלה.
"אמרתי לכם לחגור חגורות…" הוא משך בכתפיו.
"יאללה צאו אנחנו גם ככה באיחור ועוד לא הזמנו כרטיסים!" ליאור זירז אותנו ויצאנו מהר מהאוטו והתחלנו להתקדם לכיוון הסינימה.
אז אישור בסוף השגנו. אבל לא מאדיר. כאילו כן מאדיר אבל מבלי שהוא ידע. הלכתי לשם וראיתי שהחדר היה פתוח אז חיטטתי קצת בתיקיות עד שמצאתי כמה דפי אישורים מוכנים רק לחתימה וזייפתי אישור. אבל מה זה משנה העיקר שבסוף יצאנו באישור ולא התגנבנו, לא?

"חמישה כרטיסים לסרט שכנים בבקשה." עמית ביקשה מהמוכר בקופות.
"תודה," היא אמרה לו בחיוך והביאה לו כסף.
"הכרטיס שלך עלי," הוא אמר לה בקריצה והיא חייכה בנחמדות.
"תודה רבה," היא אמרה ולקחה את הכרטיסים.
"נו קנית לנו בייב?" ליאב בא וחיבק אותה מאחורה. קנאי.
"מה?" היא שאלה לא מבינה.
"וואי כרטיס חינם!" הוא אמר בהתלהבות מזויפת כשראה את הכרטיס "תודה גבר!" הוא קרא מוכר שהסתכל עליו במבוכה והנהנן. מסכן.
"מה ניראלך?!" עמית צעקה עליו בלחישה כשהתרחקנו כמה צעדים משם והוא רק משך בכתפיו.
"איזה מושבים אנחנו?" שקד שאלה את ליאור שהחזיק את הכרטיסים.
"שורה שמינית, כיסאות שבע עד אחד עשרה" הוא ענה לה לאחר שבדק.
"רגע יש בעיה," ליאב אמר.
"מה עכשיו?" עמית נאנחה.
"הסרט הוא לגיל שש-עשרה ומעלה" הוא אמר.
"נו?" היא שאלה.
"נו?" הוא חיקה אותה "לא יכניסו את סהר!" הוא אמר ברצינות והם התחילו לצחוק.
"אויי כבר חשבתי שנצליח לעבור ערב בלי הבדיחות העלובות שלך," אמרתי בזלזול והוא כתגובה חיבק אותי בכוח.
"אנחנו נלך לקנות פופקורן ובינתיים תלכו להתיישב," שקד אמרה והיא ועמית הלכו לעמוד בתור הארוך בעוד אנחנו התחלנו להתקדם לכיוון הדלת הגדולה שמעליה היה כתוב המספר "2" בכחול זוהר.
"סהר את צריכה?" ליאב שאל מאחורה ואני וליאור הסתובבנו וראינו אותו מחזיק בבוסטרים האלו לילדים הקטנים.
"בוא בוא י'ילד זבל בוא!" אמרתי בייאוש והוא וליאור נגררו אחרי צוחקים.

"בוקר טוב!" אמרתי כשנכנסתי באיחור של שתי דקות לכיתה. "מצטערת על האיחור…" הוספתי בנחמדות אחרי שנזכרתי שאני צריכה להתחיל לשלוט בעצמי.
"זה בסדר, שבי, בוקר טוב." אופיר אמרה לי בחיוך , החזרתי לה אחד ובדיוק כשבאתי להתקדם לכיוון המקום שלי ליד שקד דור לחש לאופיר משהו באוזן והיא הנהנה.
"רגע סהר!" היא אמרה ואני הבטתי בה. "המנהל קורא לך לחדר שלו." היא הוסיפה.
"אדיר?" שאלתי.
"המנהל," דור תיקן אותי. חי בסרט שאני אקרא לו 'המנהל'. הסתכלתי על שקד במבט מוזר והיא החזירה לי אחד שאומר שהיא לא יודעת מה קורה.
"אוקי…" מלמלתי ויצאתי מהכיתה והתקדמתי לכיוון בניין ההנהלה. נכנסתי ועברתי על הדלתות השונות. 'יועצת שנה א' ', יועצת שנה ב' ', יועצת בגירים' , יאללה כמה יועצות!! אב הבית' 'המנהל'.
סוף סוף!
"בוקר טוב!" אמרתי בחיוך וטרקתי את הדלת בזלזול מאחורי. עוד לא התחיל השנה והייתי פה כבר הרבה מאוד.
"אני רואה שהפעם פרגנת לי וביקשת מדור שיקרא לי ולא למערכת הכריזה," אמרתי בהתפעלות "למרות שהתינוק הזה התעצל וביקש מאופיר לומר לי…" הוספתי במלמול וסיכלתי את רגלי אחד על השנייה בכיסא שהיה מולו ומול השולחן שהפריד בנינו.
"מה קרה בלעת את הלשון?" שאלתי בצחוק ולא הבנתי מה פשר ההבעה הכועסת שדבוקה לו לפנים מהרגע שנכנסתי לכאן.
"טוב אין לי את כל היום…" מלמלתי ונעמדתי בכוונה ללכת.
"שבי!" הוא ציווה בשקט ואני עשיתי כמבוקשו.
"טוב אין לי כוח לשטוי-" התפרצתי עליו אך הוא קטע אותי בצעקה "סהר מה זה?!" הוא שאל בכעס והרים חתיכת נייר..
"אישור יציאה זה ניתן לחייל\ת: סהר אהרון.
כיתה: שנה א' כיתה שנייה.
מדריכים: דור מויאל ואופיר אסייג.
על החתום אדיר אהרון, עם התחימה שלו שזייפתי והתאריך של אתמול בצד."
אוי שיט.