'היחידה' ~ פרק 16

** הודעה לפני הקריאה **

תודה רבה על התגובות מהפרק הקודם! כמו שהבטחתי הנה עוד פרק שאני אישית מאוד אוהבת!

— כעבור חודש —

~נקודת המבט של שקד~

אני ואופיר נהיינו חברות די טובות. בכיתה ובאימוני שטח היא מתנהגת אליי די יפה ואחר הצהרים אנחנו מרבות להיפגש, לפעמים גם עם סהר ועמית ולפעמים רק שתינו לבד. וככל שאני שמחה שאנחנו מתקרבות, אני גם מתוסכלת מזה. כי אני מתחילה להתקרב אל גולן. לא משנה כמה אני מנסה לעצור את זה ולחשוב על דברים אחרים, זה קורה מבעד לשליטתי. אני לא יכולה להגיד שאני אוהבת אותו או שיש לי רגש כלפיו, כי זה לא נכון, אבל בהחלט כיף לי בסביבתו כשאנחנו לבד.
"כל הכבוד חבר'ה אימון מעולה!" דור אמר בקול ומיד כולם, תשושים אחרי אימון בכושר שהיה לנו, מחאו כפיים בהתרגשות.
"סהר גשי אלי רגע." הוא קרא לה והיא סימנה לי להתחיל להתקדם בלעדיה. ממה שהבנתי הם כבר לא חתול ועכבר יותר. הם סידרו בניהם את העניינים וסהר מספרת שתמיד יש בניהן אווירה מביכה.האמת? שאני לא מקנאה בה.
כשהגעתי לחדר מידי נכנסתי לחדר האמבטיה ועשיתי מקלחת טובה ולאחר מכן נכנסתי למיטה בשביל לנצל את שעות אחר הצהרים לשינה טובה. דיברתי בטלפון קצת עם חברים מהעיר ועם המשפחה כמובן, התעדכנתי, עידכנתי, שמתי לעצמי שעון ושקעתי בשינה עמוקה.
"היי." אמרתי לאופיר בחיוך כשניגשתי אליה בתום השיעור בקורס 'מורשת קרב'.
"מה קורה?" היא שאלה וחיבקה אותי חזק.
"אחלה," עניתי מצחקקת "שמעי רגע, אמא שלי שלחה לי לפה שני שוברים לפדיקור-מניקור החדש שנפתח בקניון. סהר לא יכולה ועמית לא כל כך אוהבת, רוצה?" שאלתי אותה במבט מפתה ונפנפתי בשני כרטיסי הנייר שהיו בידי.
"וואי מתאים לי בדיוק!" היא נאנחה והכניסה לתיק שלה את כלי הכתיבה שנחו על השולחן. "אם אתם חושבים שאתם עובדים קשה בתקופה הזו, אנחנו עובדים פי שתיים!" היא הודתה.
"אז תרשי לי לפנק אותך גברת מפקדת שעובדת כיפליים?" שאלתי בחיוך והיא חייכה גם היא וגלגלה עיניים. היא הרימה את תיק הגב שלה ותלתה על כתפה השמאלית את אחת מהכתפיות והתחלנו ולהתקדם מחוץ לכיתה.
"יש תאריך לזה?" היא שאלה.
בחנתי את גב הקופון שבוא היו כתובים כל תנאי המצבע "מתי שאנחנו רוצות עד סוף החודש." עניתי לאחר שראיתי שזה מה שצוין.
"היום רוצה?" היא שאלה והביטה בי. כל המדשאות והספסלים היו די ריקים ובכללי הפנימייה לא הייתה רועשת במיוחד כי ממה שהבנתי מסהר, דור אמר לה שהתלמידים של שנה ב' יצאו לתרגיל בשטח למשך שבוע.
"אני לא יכולה, היום אני וגולן נפגשים." עניתי ליבי ניתר מעט במקום מההתרגשות, אך לא נתתי לזה להשפיע עלי כלפי חוץ.
"מה גולן לא אמר לך?" היא שאלה ונעצרה במקום.
"מה הוא אמור להגיד לי?" שאלתי בחשד.
" הוא לא צריך שתעזרי לו יותר," היא אמרה בחיוך וחזרה ללכת. הרגשתי את הלב שלי נעצר לרגע.
"מה זאת אומרת לא צריך אותי יותר?" שאלתי לאחר שהדבקתי את קצב ההליכה שלי לשלה. הייתי חייבת להבין, לא צריך אותי היום? או בכלל?
"הבנתי כבר שהוא די מכיר את הכיתה והוא לא צריך יותר עזרה באירגון או משהו," היא אמרה בקול לא מבין, לא יודע מה קורה. "לא יודעת כל כך, הוא בטח יעדכן אותך היום." היא אמרה בביטחון.
"או..אוקיי." מלמלתי בשקט כשבראשי מיליון ואחת מחשבות על מה שהוא יגיד ועל מה שיהיה בהמשך.
"אז קבענו היום בשבע?" היא שאלה בנקודת הפיצול שלנו שבה היא פונה לכיוון מעונות המדריכים ואני לחדר שלי עד לשיעור הבא בעוד ארבעים וחמש דקות.
"כ..כן קבענו," מלמלתי בהיסח דעת כי ראשי היה טרוד מלא מחשבות ולא באמת הקשבתי לכלום.
"מעולה." היא אמרה והתרחקה משם במהירות.
אוקיי אולי היא רק לא הבינה למה הוא התכוון. אולי הוא התכוון לבטל או לדחות את הפגישה היום או משהו. אין לי למה להכניס את עצמי לסרטים לפני שהוא מדבר איתי ומסביר לי מה הולך. אני לא יודעת למה לקחתי את זה כל כך קשה. בחיי. אני לא מאוהבת בו או משהו, פשט אני די נהנת מהזמן שלנו ביחד. כמו שהיה בתחילת השנה רק קצת יותר. כמו ידידים כאלו אבל עם משהו קטן מעבר שאני עדיין לא יודעת מהו. הוא עדיין סוג של קראש שלי, אין ספק בכלל. פשוט אני מרגישה שאנחנ נהיים סוג של חברים טובים ומצד אחד נאי מפחדת מזה שבעקבות הקרבה הזו אני אתחיל לפתח אליו דברים אבל מצד שני אני נהנת איתו יותר מידי בשביל להפסיק להיפגש איתו.

"לאן ברחת?" שאלתי את סהר כשראיתי אותה יושבת על הדשא ואוכלת כריך מחדר האוכל. החלטתי בהפסקה הקרובה, במקום ללכת לחדר, לבלות אותה בחוץ. בחדר אני רק אשגע את עצמי ממחשבות ואתחיל לשקוע ברחמים עצמיים.
"הייתי חייבת להתחמק מדור," היא אמרה בבאסה. "אוף למה זה חייב להיות מביך כל כך?" היא נאחה בעייפות ושמה את ראשה על ברכיי.
"למה הכל חייב להיות מסובך כל כך תמיד?!" שאלתי באותה הנימה ונאנחתי בעייפות.
"מה קרה?" היא שאלה.
"סתם לא יום משהו." מלמלתי.
"בואי נבריז שתינו ונלך לחדר שלך לראות סרט?" היא הרימה את ראשה מברכיי ושאלה אותי בחיוך רחב מאוד.
"להבריז?" שאלתי.
"נו גם ככה יש לי את ההשלמות האלו, אני לא מפסידה כלום. ולך אופיר תסלח!" היא אמרה בנימה מתחננת. "בבקשה!" היא אמרה והצמידה את שתי כפות ידיה. האמת שלא כל כך רציתי אבל ראיתי שהיא די בבאסה ורציתי להוציא אותה מזה.
"טוב נו," נאנחתי.
"יש!" היא צעקה בחיוך וקמה ממני "אוהבת אותך!" היא קפצה עליי בחיבוק ונשיקות.
"קומי ממני לפני שנאי אתחרט," אמרתי בין בצחקוקים שלי. הא מיד קמה, נתנה לי יד ועזרה לי לעמוד ושתינו התקדמנו לכיוון החדר שלי.

"עשי טובה תראי מי זה בדלת." ביקשתי מסהר. שתינו שכבנו במיטה וראינו 'האנטומייה של גריי'.
היא הרימה את השמיכה מעלייה קמה מהמיטה וצעדים רשלניים ועייפים התקדמה לכיוון הדלת. היא דיבה שם כמה דקות עם מישהו וחזרה?
"מי זה?" שאלתי ופיהקתי בקול. היא הורידה טיפסה חזרה למיטה והתכסתה בשמיכה.
"גולן מחכה לך מחוץ למגורים." היא אמרה והבעת הפנים שלי מיד השתנתה. הוא בטח בא כדי לדבר איתי.
"טוב אל תתרגשי יותר מידי," היא מלמלה בגיחוך.
"לכי לכי לדור," אמרתי והיא דפקה לי מבט של 'בוגר מאוד'.
"טוב תאחלי לי בהצלחה!" אמרתי.
"מה בהצלחה מה את עומדת להציע לו נישאים?" היא אשלה.
"משהו כזה…" מלמלתי.
"טוב לא להתלהב יותר מידי, מקסימום הוא יגיד לך שהוא נפרד מאופיר בשביל להיות איתך." היא אמרה בנימה אדישה.
"נו מה יש לך ממני אין בנינו כלום!" אמרתי ולא שיקרתי. קמתי על הרגליים, עברתי מעלייה שמתי כפכפים ועליונית דקיקה שנחה על הכיסא והתקדמתי לכיוון הדלת.
"אויי גולני גולני שלי…" סהר התחילה לשיר את השיר המוכר של יחידת גולני.
"שתקי כבר!" צעקתי לה מבלי לראות אותה אבל שמעתי שהיא צחקה. גיחכתי ויצאתי החוצה מהחדר סוגרת אחרי את הדלת.
"היי." אמרתי לגולן שלא הבחין בי משום שהיה עם הגב עלי כשנשען על הקיר מחוץ למגורי הבנות.
"היי," הוא אמר כשהוא הסתובב אליי.
"למה אתה בחוץ?" שאלתי והידקתי לגופי את שולי העליונית שלבשתי.
"אדיר מעדיף שנמנע מלהגיע לכאן. כמו שלכם אסור בשום פנים ואופן להיכנס למגורים שלנןו." הוא הסביר. כן אני יודעת, חברה שלך הבריחה אותי.
הנהנתי בהבנה.
"קרה משהו?" שאלתי כאילו לא ידעתי על מה הוא רוצה לדבר איתי.
"האמת שכן," הוא אמר, הרכין לרגע את ראשו ואז הרים אותו חזרה אליי. "הבנתי כבר שאפיר דיברה איתך ואני לא ממש יודע מה היא אמרה לך אבל אני מאוד מאוד מודה לך על כל העזרה עד היום." הוא התחיל להגיד "ואני חושב שאני לא אזדקק לעשרה שלך יותר." הוא אמר את זה בחיוך. כאילו זה משהו שמח בשבילו. הוא עד כדי כך סבל איתי?
"אוקיי." אמרתי באדישות.
"תודה רבה על כל העזרה! באמת!" הוא אמר ומשך אותי לחיבוק שאני מיציתי עד הסוף כי מין הסתם לדעתי לא נתחבק יותר סתם ככה.
"בכיף, שמחתי לעזור." אמרתי בכנות וחייכתי.
"יום טוב." הוא אמר.
"יום טוב." חייכתי. הוא הסתובב והתחיל ללכת. אני נשמתי נשימה עמוקה ונכנסתי חזרה למסדרונות הבניין.

~נקודת המבט של סהר~

"עוד 5…4…3…2…1, רדי!" דור ספר לי לאחור בזמן שהחזקתי את עצמי על המתח בהשלמות לאימון כושר. אם יש משהו שאני באמת לא צריכה בו השלמות או אימונים במיוחד, זה כושר. אני מאוד מקפידה לעשות גם ככה ואפשר להגיד שאני בכושר מעולה.
"יפה!" הוא אמר מתרשם "לא האמנתי שתצליחי להחזיק שתי דקות."
"מזלזל?" שאלתי בחיוך מתגרה ולקחתי שלוק מבקבוק המים שלי.
"חס וחלילה." הוא הרים את ידיו לגובה הכתפיים ואני צחקקתי. "פשוט לא זכרתי שאת בכושר כל כך טוב." הוא הסביר. "אבל לא כמוני." הוא מיהר להוסיף.
"מה אתה אומר?" שאלתי בתיאטרליות כאילו הייתי מופתעת ממה שאמר והוא הנהנן בהגזמה.
"רוצה לבדוק את זה?" שאלתי בהתגרות ומשכתי בשתיים מקצוות הקוקו החצי הרוס שלי כך שהגומייה תימתח והקוקו יתהדק.
"אפשר." הוא אמר והניח את הקלסר שלו על רצפת האולם. "מה את מציעה?" הוא שאל.
"תחרות." אמרתי "מפה ועד לסוף המדרגות ביציע וחזור." תיארתי את המסלול שתכננתי. "הראשון שחוזר מנצח."
"נשמע טוב." הוא אמר ופתח את הרוכסן של הסווטשירט שלו והפשיל אותו ככה שנשאר במכנסיי ניילון קצרים שחורים עם הסימן של המותג 'אדידס' בלבן ועם גופיית ספורט תואמת שהבליטה לו את השרירים לגמרי. בלעתי את רוקי בכבדות והכרחתי את עצמי להסיט את המבט ממנו.
"בואי מפה." הוא אמר ונעמד מאחורי הקו הצהוב שהיה מסומן על רצפת האולם. הלכתי בצעדים איטיים ונעמדתי מאחורי הקו, לידו, מוכנה לריצה.
"בשלוש." הוא אמר והנהנתי "אחת. שתיים. שלוש!"

"אני ניצחתי!" צעקנו שנינו ביחד כשהגענו ביחד לקו הצהוב בחזרה.
"לא! אני הגעתי קודם!" אמרתי מתנשפת.
"כמה שניות אחרי את מתכוונת." הוא תיקן אותי ועמד בזווית כזו שהאור מהמנורה של האולם האיר על פניו ככה שהזיעה על מצחו נצצה וגרמה לו להיראות מושך יותר מתמיד.
"אתה יודע שאני ניצחתי אותך!" אמרתי כמעט צועקת.
הוא צחק בקול את הצחוק הסקסי והגברי שלו "שכחתי עד כמה את תחרותית." הוא אמר ואני התחלתי לצחקק גם בשקט.
"נסגור על תיקו?" הוא שאל והושיט את ידו אלי.
היססתי מעט ואז הושטתי את ידי ולחצתי לו אותה "למרות שאתה יודע שאני ניצחתי." אמרתי
"מה שתגידי." הוא קרץ לי ואז עזבנו את היד אחד של השני במהירות כאילו כל אחד מאיתנו מצורע והמגע עם השני עלול לסכן אותנו.
"היה אימון טוב." הוא אמר כשעמדנו ביציאה מהאולם והרוח הקרירה הכתה בנו.
"כן." אמרתי בחיוך. האמת שממש נהניתי איתו הפעם. ביחס לשאר הפעמים כמעט ולא הייתה בנינו אווירה מביכה ודי התחלתי לחבב אותו.
"כן." אישרתי בחיוך.
"קחי." הוא הפשיל את הסווטשירט שלו, אמר והושיט לי אותו.
"מה?" שאלתי מבולבלת.
"אני רואה שקר לך." הוא אמר ורק עכשיו שמתי לב שבאמת רעדתי.
"לא, זה בסדר." סירבתי בנימוס למרות שהייתי יותר משמחה לקבל את הסווטשירט החמים שלו וימלא את אפי בריח המשכר שלו.
"את לא לבושה בכלל." הוא אמר והצביע על גופיית הספגטי הדקה שלבשתי.
"זה בסדר, כמה דקת ואני בחדר."
"את תתקררי וכל השרירים שלך יתפסו. זאת פקודה." הוא אדרש אבל בקול דואג וסמכות ולא נוקב.
"תודה." מלמלתי בחיוך נבוך כשלקחתי באיטיות את הסווטשרט הגדל ממנו ולבשתי אותו מעלי.
הוא גיחך מעט ואז גם אני כששמתי לב לאיך שזה היה נראה עלי. כמו שמלה.
"נראה אותך בשבוע הבא?" שאל ואני הנהנתי.
"יום טוב." הוא אמר לי בחיוך יפיפה והלך משם במהירות. והנה שוב פעם הוא משאיר אותי עם ים של מחשבות.