'היחידה'~פרק 8

"טוב אין לי כוח לשטוי-" התפרצתי עליו אך הוא קטע אותי בצעקה "סהר מה זה?!" הוא שאל בכעס והרים חתיכת נייר..
"אישור יציאה זה ניתן לחייל\ת: סהר אהרון.
כיתה: שנה א' כיתה שנייה.
מדריכים: דור מויאל ואופיר אסייג.
על החתום אדיר אהרון, עם התחימה שלו שזייפתי והתאריך של אתמול בצד."
אוי שיט.

פרק 8-הטיפוס שלי?

~נקודת המבט של סהר~

"אה?" הוא שאל בזירוז והביט בי בעיניים פתוחות לרווחה ואני רק נעתי בחוסר נוחות על הכיסא מתלבטת מה לעשות, לשחק אותה תמימה בכל הסיפור הזה או דווקא לעמוד כמו גבר, רק קצת יותר נשית, ולקחת אחריות על המעשים שלי, שאני לשנייה אחת לא מתחרטת עליהם.
"אישור." עניתי בביטחון והתרחבתי בנוחות על הכיסא עם ידיים שלובות כשמרפקי על משענות הכיסא. האופציה השנייה נבחרה בשעה טובה ומוצלחת!
"ניתן למי?" הוא שאל ברטוריות.
"התקרבתי לקרוא את האישור ובחנתי אותו כאילו לא ידעתי מה התשובה. וכאילו לא כתבתי אותו בעצמי. "סהר אהרון." עניתי בביטחון וחייכתי חיוך מתנשא "שם יפה," קרצתי לו והוא עדיין נשאר בהבעה הכועסת.
"יפה מאוד!" הוא ענה בחיוך "את חושבת שהוא יהיה יפה גם ברשימת הריתוק?" הוא שאל באותו האופן הרטורי המעצבן והלא אדירי שלו.
"אל תהיה כזה!" נאנחתי.
"פעם אחרונה שהיית כאן אמרת ששכנעתי אותך…" הוא אמר בחיוך לא מבין.
"שכנעת אותי," אישרתי את דבריו "שכנעת אותי לראות איך תעשי לי 'חיים אחושרמוטה קשים'" ציטטתי אותו בחיוך "למה מהשנייה שהגעתי לפה אתה מתנהג כמו אשכנזי מלוקק ויבש!" אמרתי בעצבים ודפקתי על השולחן.
"תדברי יפה," הוא דרש בשקט.
"אחושרמוטה יפה," מלמלתי מזכירה לו שהדיבור שלו לא הכי סטרילי בעולם.
הוא הרכין את ראשו ונשם כמה נשימות עמוקות כך שחולצתו נמתחה ויכולתי לראות את הקעקוע של 'היחידה' מבצבץ לו.
"סהר מה נעשה?" הוא נאנח ושאל אותי כשהוא מביט בי בעיניים.
"מה נעשה?" שאלתי בגיחוך מזלזל "בוא נתחיל מזה שזה לא נעשה, זה תעשה!" אמרתי בחדות.
"סליחה?" הוא שאל.
"נסלח. נמשיך בזה שאתה תעשה עם עצמך משהו ותחזור להיות בן אדם מגניב ומשוחרר ולא איזה מנופח שיושב כל היום במשרד בפוזה של 'מנהל', כי שנינו יודעים שזה הדבר שכי רחוק ממך," אמרתי זלזלול, "ובנוגע אלי…" מלמלתי, "אני אמשיך לעשות מה בא לי, תעשה עם זה מה שאתה רוצה!" אמרתי בהדגשה על ה-'תעשה' ויצאתי משם בטריקת דלת.
כבר אמרתי שלא בא לי להיות פה?

–כעבור שבוע—

~נקודת המבט של שקד~
"ומה אם נתנשק? האם יהיה זה משהו שאת תזכרי תמיד? או תשכחי כשיתרחקו שפתינו…" זמזמתי-שרתי לעצמי ויצאתי מהמקלחת מתעטפת במגבת לבנה ורכה. עכשיו ארבע ועוד שעה אני נפגשת עם גולן ושעה לאחר מכן מתחיל השיעור הראשון שהוא יעביר לנו בקורס שלו.
"האם זה לא מה שחיכינו לו-" המשכתי וקטעתי את עצמי בצרחה מבוהלת למדי.
"מה את עושה פה?" צרחתי על סהר שישבה על המיטה שלי וקראה איזשהו מגזין מתפקעת מצחוק.
"היה לי מ..פתח אז..ז נכנסתי," היא אמרה בין הצחקוקים. "לכבוד מי שרת ככה?" היא שאלה.
"מה? אהה סתם," אמרתי בכנות עדין מנסה להסדיר את הדופק שלי. טוב אולי לא הכי בכנות שבעולם אבל עדיין.
"מה את משקרת, אני יודעת שאת נפגשת עוד מעט עם גולן!!" היא אמרה בהתלהבות, "למרות שעם איך שאת שרה הוא לא ירצה אותך בחיים…" היא אמרה בקול שחצני ונגעל.
"אויי שתקי כבר! מה אם אני שרה זה אומר שחייב לקרות משהו מרגש? אסור סתם לשיר?" שאלתי והתקדמתי לכיוון הארון שלי לוקחת טייץ ארוך שחור וחולצת טריקו קצרה בצבע שמנת כמו שביקשו להגיע. קליל.
"חס ושלום!" היא אמרה בהתגוננות וחזרה לדפדף בדפי המגזין כשאני נכנסתי לאמבטיה להתלבש.
יצאתי מסדרת את השיער הבלונדיני שלי בקוקו גבוה ומתוח.
"זה מה שאת לובשת?" היא שאלה והניחה את המגזין ברשלנות על המיטה וקמה לכיוון המטבחון הקטן "אמנם הוא לא בחור ליגה אבל בכל זאת דייט…" היא מלמלה בזלזול ונגסה בתפוח ירוק.
"א' זה לא דייט," הסברתי את מה שניסיתי להסביר לה כבר כל כך הרבה פעמים, "ב' ביקשו לבוא קליל לשיעורים בקורס, אז באתי קלילה," המשכתי, "וג' הוא בחור בליגה יותר גבוה משל כל בחור שאת אי-פעם תצאי איתו!" הרגשתי צורך עז להגן עליו וקבעתי בחדות תוך שאני מפנה אליה אצבע מאשימה.
"אז את כן מגנה עליו!" היא קראה בהתפעלות מגרה.
רטנתי "לכי לכי לדור."
"לא בקטע, מצטערת." היא ניסתה להראות לי שההערות האלו לא מציקות לה אבל אני ידעתי כמה היא משתגעת מבפנים.
"על מי את עובדת?" שאלתי בזלזול ונעלתי את נעליי הבלנסטון הבהירות שלי.
"את עוד פה?" היא שאלה בהתגרות "קדימה את מאחרת לדייט שלך עם גולן!" היא אמרה בזירוז אחרי שהיא הביטה בשעון שעל ידה.
"את מגרשת אותי מהבית שלי?" שאלתי בהלם ושילבתי את ידיי על חזי.
"בית," היא אמרה והניפה את ידה באוויר "כולה כמה קירות עם מקרר…" היא המשיכה ואני צחקתי.
"שום דבר לא יהיה טוב בשבילך, אה?"
"צה"ל טוב בשבילי," היא אמרה במשיכת כתפיים.
"מה יש לך בצה"ל שאין לך פה?" שאלתי.
"תחושה של תרומה, מפקדים חתיכים, יחידת גולני," היא אמרה והתחילה למנות באצבעותיה את דבריה "אה שכחתי את זה בעצם יש לנו כבר," היא אמרה בביטול.
"בייי סהר!" צעקתי מתעלמת בהפגנתיות מדבריה ויוצאת טורקת את הדלת. היא אמרה שיש לה מפתח, לא?

~נקודת המבט של עמית~

"אני מתגעגעת," אמרתי בעצב לתוך הטלפון. דיברתי עם שירה, בת דודה שלי. אני והיא גרנו ביחד בשכונה ולמדנו ביחד בתיכון ככה שהיחסים בנינו הם של חברות טובות. שירה משרתת כרגע באיזו יחידת מודיעין בצבא ושתינו דואגות לשמור על קשר.
"גם אני, את לא מבינה, הצבא הזה זה קריעת תחת רצינית!" היא אמרה בייאוש, "יש לך מזל שאת הלכת לפנימיה הזאת, מה זה בכלל?" היא הוסיפה.
נאנחתי "יש הסכם סודיות." אמרתי ויכולתי לשמוע שהיא מהמהמת כאות הבנה, "אבל כרגע אין כל כך על מה לשמור בסוד כי אני לא יודעת כלום," הוספתי בגיחוך ושהעברתי את ידיי על הספסל החום שעליו ישבתי באחת מהמדשאות הענקיות בפנימיה.
"כל כך מתאים לך…" היא אמרה בצחקוק ושתינו צחקנו.
"אנחנו חייבות להיפגש מתישהו שתינו! מתי יש לך שבת?" היא קבעה והוסיפה שאלה.
צחקתי. "אצלנו אין שבתות, אני רק צריכה לוודא שאין לי כלום בתאריך ואני מודיעה ויוצאת." אמרתי.
"בואנה כבר אמרתי לך שאת בחורה עם מזל?" היא שאלה במירמור ואני צחקקתי.
"גם אין לי שבתות כבר חודשיים וגם יש לי מפקד מניאק!" היא אמרה בעצבים.
"עמית איפה הסמים עמית?!" שמעתי קול לוחש מאחורי והסתובבתי לראות את ליאב המעצבן הזה מתקדם לכיוון הספסל. הוא חייב להיות בכל מקום שאני נמצאת בו?
"עמית?" שירה שאלה.
"כן?" עניתי בחיוך ואמרתי "לך מפה!" לליאב עם השפתיים.
"את איתי?" היא שאלה.
"בטח!" אמרתי ומיהרתי לזייף חיוך מאולץ ויצאתי כל כך מטומטמת מהעובדה שהיא לא רואה אותי.
"אז מה את אומרת שאני אנסה להשתחרר השבת ונצא?" היא שאלה ועל פני עלה חיוך.
"עמית איפה את מחביאה את כל האלכוהול?! עמית?!" ליאב המשיך והתיישב לידי. לא אל תבוא…
"לך מפה!" ציוויתי עליו בלחש כשאני מכסה עם ידי את פתח האייפון.
"לא רוצה!" הוא משך בכתפיו כמו ילד קטן ונאנחתי.
"אז מה את אומרת?" היא שאלה בהתלהבות כשקירבתי חזרה את הטלפון אל אוזני.
"על מה?" שכחתי לרגע על מה דיברנו. יופי ליאב, תודה רבה. תודה על כלום ושום דבר.
"שנצא… עמית את בטוחה שהכל בסדר?" היא שאלה ובדיוק ליאב החליט שהוא מתחל לזמר.
"יש בך מה שאין לאף אחת אחרת, מודה שבלילות…" הוא התחיל לזייף בקולי קולות ואני לא הצלחתי לשמוע כלום.
"כן.." מלמלתי בחוסר נעימות לטלפון "פשוט יש פה איזושהי בעיה ואני צריכה ללכת." אמרתי בהתנצלות, "נדבר?" הוספתי מיד.
"כן, גם הרס"ר שלי בדיוק מגיע," היא אמרה בלחש "נדבר, לאביו, ביי." היא אמרה במהירות וניתקה כי בטח לא רצתה שיתפסו אותה.
"ביי." מלמלתי אל הקו המנותק ואז הורדתי מאוזני את הטלפון באיטיות ובעצבים.
"מה איזה בעיה יש?" ליאב שאל בנוחות והתרווח על הספסל.
"בעיה במוח שלך. תגיד אתה תמיד מציק כל כך?" שאלתי.
"רק בימי חול." הוא אמר בהתגוננות והניף את ידיו "יצאה השבת?" הוא שאל.
"אתמול…" מלמלתי, בתור אדם מאמין הוא לא כזה מקפיד על הזמנים והשעות.
"אז כן עכשיו אני מציק," הוא אמר בחיוך והוציא מהכיס שלו קופסת סיגריות.
"ממש לא!" קראתי והוא נבהל מעט.
"מה יש?" הוא שאל.
"מכונת ההרג הזאת," אמרתי והצבעתי לכיוון ידיו שאחזו בסיגריה ארוכה ודקה, "לא לידי!" קבעתי ועדיין נשארתי רחוקה ממנו כאילו כל שנייה כדור עלול להיפלט מהסיגריה הזו ויהרוג אותי.
"אהה אז תגידי שאת לא בקטע של סיגריות," הוא אמר באדישות ולמרבה הפתעתי כיבד את הבקשה-הדרישה שלי והכניס את הסיגריה חזרה לקופסה ואותה לכיס.
"נרגילה זה בסדר?" הוא שאל לאחר כמה דקות של שקט שבהם כל אחד היה עסוק במבטים שלו.
הבטתי בו במבט לא מאמין "ברצינות?".
"הכי בעולם."
נאנחתי "לא, נרגילה זה לא בסדר." אמרתי כמו לילד קטן.
"תגידי את עושה משהו כיף בחיים האלו חוץ מלמרר כאלו של אחרים?" הוא שאל. חתיכת חצוף! אם הוא רוצה שיעשן כמה שבא לו, שיגמור פאקט ביום, יתפור את הפיה של הנרגילה שלו לפה ויצבע את הריאות שלו בשחור עד שיקטנו ויהיו מצומקות וחסרות שימוש בדיוק כמו המוח שלו, אבל למה לידי?
"לשאלתך כן. אני יודעת ליהנות גם מבלי לסכן את הבריאות שלי," עניתי בנוחות "ואם אני כל כך ממררת לך את החיים למה באת בכלל?!" שאלתי בהתחכמות.
"שקד עם אחד המדריכים במשהו, סהר לא עונה וליאור עם הדר שעה בטלפון, מזל טוב! זכית!" הוא אמר ואת החלק האחרון הוא אמר בהתלהבות והצביע על עצמו.
"גם אני הייתי בטלפון…" מלמלתי.
"עם מי?" הוא שאל והרכיב את משקפי השמש השחורות שלו. נראה איתם דווקא טוב. מה עובר עליך?
"עניינך?" שאלתי בגסות וסיכלתי את רגלי האחת על השנייה.
"לא," ענה ואני הופתעתי שהוא ויתר כל כך בקלות בלי להתווכח. אולי הוא חולה? "ובכל זאת?" הוסיף והפנה את מבטו אלי. לא עמית הוא בסדר גמור. אוף כבר פיתחתי ציפיות.
"בת דודה שלי." אמרתי רק שיעזוב אותי וייתן לי שקט קצת.
"כוסית?" שאל בגסות ובהרמת גבה.
"עניינך?" ציטטתי את עצמי ממקודם והרמתי גם אני גבה.
"לא," ענה ואני חיכיתי כבר להמשך המשפט "ובכל זאת?" הוסיף. כל הכבוד עמית! את לומדת מהר!
"היא לא הטיפוס שלך," אמרתי מונעת מעצמי לענות לו על השאלה המגעילה והלא מנומסת שלו ומונעת ממנה עוגמת נפש.
"סליחה?" הוא שאל, דווקא לא נעלב.
"אמרתי שהיא לא הטיפוס שלך," חזרתי על דברי, "אתם לא מתאימים."
"תסבירי," הוא דרש.
"היא ילדה טובה וחכמה, עם ממוצע ציונים גבוה, משרתת ביחידת מודיעין עילית בצבא ובעלת עתיד מבטיח." התחלתי והבטתי קדימה בחולמניות כשדיברתי עליה.
"ואתה…" מלמלתי הבטתי בו "אתה לא." אמרתי ביובש. יצאתי קצת מגעילה. ועם כמה שלא סבלתי אותו, התפללתי שלא יעלב.
"ואת הטיפוס שלי?" הוא שאל בחיוך משועשע. תודה אלוהים שהוא לא נעלב. ולמה אלוהים הוא כזה דפוק?
צחקתי בזלזול "לא." אמרתי בחדות "ממש לא." הוספתי בגועל.
הוא רק צחק.מה לא בסדר עם הילד הזה?
"למה?" הוא שאל בחיוך.
"כי ככה…" עניתי תשובה מתחמקת, "אנחנו שונים מידי." הוספתי.
"מחקרים אומרים שהפכים נמשכים," הוא ענה בהתחכמות.
"אז אתה קורא מחקרים," אמרתי בזלזול והנהנתי בראשי בהתרשמות מזויפת.
"חס וחלילה!" התגונן "רק ספורט," הוסיף בחיוך. יש לו חיוך יפה… מה יפה? עוד כמה שנים והשיניים שלו יהיו צהובות מרב כל הסיגריות והחניכיים שלו יהיו שחורות ככה שהוא יראה כמו אוהד מושבע של בית"ר. מה שנראה לי כבר קורה.
"מה אני את? כל היום קורא את החפירות של המשועממים האלה שבגלל שלא היו להם חברים הם הלכו להתיידד עם מולקולות וחיידקים ואחר כך מקבלים על זה פרסים מהנשיא…" הוא אמר בזלזול.
"אז אתה יודע מה זה מולקולות, זאת כבר התחלה!" אמרתי כמו מקודם בהתרשמות מזויפת.
מי הוא בכלל הדפוק הזה שילכלך ככה על מדענים וחוקרים שמצילים אותו כל יום ממחלות ומסכנות שונות בזמן שהוא כל היום יושב ומעשן?!
"את מזלזלת בי שטיין?" הוא שאל משועשע. אפילו שמעליבים אותו הוא לא רציני.
"לא." עניתי בחדות והסטתי את מבטי אל נקודה אחרת.
"יופי כפרה," הוא ענה מאחורי. כפרה?
"יש לך את זה ביותר ערסי?" שאלתי בעקיצה והחזרתי את מבטי אליו.
"יש לך את זה ביותר מתנשא?" הוא החזיר באדישות. לא משנה מה אמרתי לו כדי שיעלב ויעזוב אותי כבר עכשיו ולתמיד, פשוט לא הזיז לו.
"יש לך את זה ביותר מעצבן?" שאלתי בעצבים, אני בניגוד אליו, התעצבנתי מהר מאוד!
"תגידי אפשר לשים אותך על השתק?" הוא שאל ושילב את אצבעותיו.
"תגיד אפשר לגרום לך ללכת איכשהו?" החזרתי בעקיצה. אם הוא לא הבין את כל הרמזים שלי עד עכשיו, אני אגיד לו בבירור. טוב למה ציפיתי? הוא בטח עשה שלוש יחידות בקושי, שיבין רמזים עכשיו?
"אף אחד לא תופס אותך," הוא אמר במשיכת כתפיים "את יכולה ללכת, הספסל לא רק שלך." הוא הוסיף באותו הטון האדיש.
"אני באמת אלך!" אמרתי באיום.
"ביי," הוא אמר בנחמדות בשביל לעצבן אותי. אררר אני שונאת אותו!
"אני הולכת!" קבעתי בנימה מאיימת ונעמדתי.
"זה משם," הוא המשיך באותו הטון האדיש והראה לי את הדרך עם היד.
"שונאת אותך!" רטנתי בעצבים ומיהרתי ללכת משם.
"לא לעוד הרבה זמן שטיין!" הוא קרא לי מרחוק.
אוו הלוואי והיית יודע עד כמה אתה טועה מר נחאייסי.