'היחידה'~פרק 12

פרק 12-הודעה די מרגשת.

~נקודת המבט של סהר~

"בוקר טוב," אמרתי כשיצאתי מהחדר ונעלתי את הדלת עם היד שעליה היה תלוי תיק היד שלי וביד השנייה החזקתי כוס קפה חם.
"בוקר," שקד אמרה וכשהכנסתי את המפתח לתיק והסתובבתי אליה התחבקנו.
"מה עם עמית?" שאלתי כשנקישות העקבים שלי נשמעו על המרצפות ולגמתי בזהירות מהקפה שלי שהעלה אדים.
"היא לא מרגישה טוב," היא אמרה ולקחה הביס מהטוסט שהיה בידה.
"אהה נכון," מלמלתי כשנזכרתי שהיא אמרה על זה משהו. וואלה יופי היא נחה לה בחדר כשלי יש את דור על הבוקר. ואחר הצהרים בהשלמות. ארררר.
"מה את עושה עם דור בסוף?" שקד שאלה.
"וואלה אין לי מושג," מלמלתי.
"אין לך כל כך הרבה ברירות את יודעת," היא אמרה את המובן מאליו. "זאת פקודה." היא אמרה ואני שתקתי. איך אומרים? שתיקה כהסכמה.

*
"בוקר טוב לכולם," דור אמר בחיוך כשהוא ואופיר נכנסו לכיתה. אחחח החיוך הזה.
"בוקר טוב," אופיר אמרה גם היא. כל פעם מחדש היא מצחיקה אותי, החיוך שלה וכל שמחת החיים שלה- בחיים לא ראיתי מישהי כמוה. לפחות את זה יש לה.
גם אנחנו ענינו כמה 'בוקר טובים' למיניהם ולאחר כמה רעשים של תזוזות כיסאות ושולחנות התיישבנו כל אחד במקומו.
"יש לנו הודעה די מרגשת," אופיר אמרה בחיוך מתרגש. היו כמה התלחשויות בין כולם של 'מה?' 'יואו מה קורה?' וכולי. אני כאילו היחידה שזה לא ממש מעניין אותה.
"את בהריון?" ליאב שאל ואופיר מהר הסמיקה והכיתה צחקה.
"לא, למה?" היא ענתה בצחקוק מובך.
"זה תמיד מה שהמורות אומרות, אנאערף…" הוא אמר במין אכזבה וזרק את ידיו למעלה.
"לא היא לא בהריון," דור אמר בחיוך "אבל ההודעה מרגשת לא פחות,"הוא הוסיף. מה קרה? אתה מתחתן?
"נו המדריך תספר יש לי לב חלש,"לירון אמר לו וכמה צחקו.
"אוקיי," אופיר אמרה בחיוך "אחרי חודש של לימודי כיתה אנחנו סוף סוף מתחילים את אימוני השטח!" היא אמרה בהתלהבות ומיד לאחר מכן נשמעו קריאות אהדה ושמחה מהכיתה.
"רגע המורה!" הפרחה הבלונדינית הזאת, ליטל מסתבר, אמרה.
"אופיר," אופיר תיקנה אותה בחיוך והיא הסתכלה עליה במבט של 'מה שתגידי'.
"מה זה אומר אימוני שטח?" היא שאלה והעבירה יד בשיער הקש שלה.
"הו אלה טובה," דור אמר מי בחנתי את פניה של ליטל שנראו זוהרים ומרוגשים כל כך. מעצם העובדה שחתיך כמוהו פנה אליה. חתיך? חחח לא התכוונתי לחתיך.
"אלו בעצם אימונים שבהם תתרגלו את מה שלמדתם בכיתה בשטח." הוא אמר.
"יהיו גם מטווחים וכאלה?" אאחד הבנים שאל בהלהבות.
"מטווחים, ניטווים עם גולן," דור התחיל להסביר וראיתי איך פתאום שקד קופצת.
"מה יש לך שמעת גולן והתעוררת?" שאלתי בהתגרות והיא פשוט גלגלה אלי עיניים וחזרה להקשיב לדור.
"הסוואות, שימוש בנשק, מסלולי מכשולים- הכל." דור סיכם ומיד התחילו קריאות שמחה ומחיאות כפיים. מה אתם מתלהבים גם בצה"ל יש את זה?
"טוב אז לפני שנחזור לעניינינו בלמידה," אופיר אמרה ומיד כולם התבאסו, "יש פה טפסים שאתם צריכים לחתום עליהם." הוסיפה ונפנפה בחבילת דפים.
*
"מה זה זה?" ליאב שאל בבהלה והרים את חוברת הדפים המכובדת ששמו לפניו ולפני כולנו על השולחן.
"הטפסים," דור אמר והביא לעוד שתי בנות חוברת כזו. "אתם צריכים למלא ולחתום."
"כל זה?! זה ארוך!" הוא אמר בזעזוע.
"קטן עליך," אופיר קרצה לו בחיוך.
"ניראלי בגרות שלי לא כתבתי כל כך הרבה…" הוא מלמל בתסכול ככה שכל הכיתה שמעה.
"חשבת שאולי בגלל זה נכשלת ליאבי מאמי?" שאלתי בעקיצה וכמה צחקו.
"תשעים וחמש במתמטיקה!" הוא אמר באדישות כדרך אגב, מתעלם ממני.
גיחכתי מעצם העובדה שהנעל הזה הוציא כל כך גבוה בבגרות וחזרתי למלא את הטפסים שלי.
*
"מזכירה לכם שמחר בבוקר קורס ניווטים עם גולן, הוא ביקש שתביאו את הדף שחילק לכם בשיעור שעבר." אופיר אמרה והכניסה משהו לתיקייה שלה.
"זהו משוחררים," היא אמרה בחיוך וסגרה את התיקייה. מיד כולם החלו לארוז את הציוד שלהם ולצאת להפסקה עד השיעור בקורס הבא.
" גולן ביקש לדבר איתי, אני אבוא מאוחר יותר," שקד אמרה לי והייתי עייפה מיד בשביל לזרוק לה על זה איזה הערה מתגרה שפשוט הנהנתי וראיתי אותה נדחסת בין כל התלמידים שברחו מהכיתה כאילו עוד שנייה אחת פה הם מגיעים לגיהינום עם מקום שמור ממש ליד השטן.
סגרתי בתנועה חדה את הרוכסן של תיק היד האופנתי שלי שהיה בצבע ורוד עתיק-שמנת, תליתי אותו על ידי והתקדמתי לכיוון היציאה כשהרגשתי יד מחוספסת תופסת לי את הזרוע מהכיוון הנגדי. הפנתי את ראשי לאחרו ובאמצע כל הילדים ראיתי את פרצופו של דור קרוה מתמיד ואת עיניו הירוקות בורקות. "נרה אותך היום בחמש בכיתה?" שאל. בלעתי את רוקי. "זו לא הייתה שאלה," הוא ענה במבט מתגרה מבלי שבכלל נתן לי הזדמנות להגיב לו.
"נראה כבר," מלמלתי בקור ושיחררתי את זרועי מידו בגסות והתקדמתי לכיוון החצר מלאה בכעס.

~נקודת המבט של שקד~

"היי," אמרתי בחיוך כשנכנסתי לכיתה שלנו בצהרים, לעזור לגולן.
"אהלן," הוא קם לחבק אותי. התנתקנו מהחיבוק, שהיה קצר מידי לפי טעמי, והתיישבנו ליד השולחן.
"טוב היום אני צריך עזרה בחלוקה לקבוצות וחלוקת ציוד, כי עוד מעט יוצאים לאימוני שטח," הוא אמר והתחיל להוציא כל מיני רשימות מתוך קלסר אדום שהיה לו שם.
"שאני אתחיל עם הקבוצות?" שאלתי ולקחתי בעדינות את הרשימה השמית שנחה על השולחן.
"סבבה, אני בינתיים צריך לבדוק משהו בנוגע לציוד," הוא אמר ואני התחלתי את החלוקה.
"בייבי איי אם פריינג און יו טונייט…" גולן התחיל לזמזם.
"היי אני מתה על השיר הזה," גיחכתי. אין אנחנו כל כך מתאימים.
"אין על מארון פייב," הוא אמר ולמרות שלא ראיתי את פניו יכולתי לשמוע שהוא מחייך בסיפור, "האהובים עלי,"
"האהובים עלי," אמרנו ביחד.
הוא הסתכל עלי ואני עליו וצחקקנו. הייתה שתיקה כזו. אבל מביכה.
לפתע נשמע מלמול של טלפון ששבר את הדממה הארוכה. מיד כל אחד מאיתנו הרים את ראשו מהדף שבו הוא היה שקוע ובדק אם זה שלו.
"שלי," הוא הודיע ומיד החליק עם אצבעו על המסך וענה לשיחה."היי בייבי," הוא אמר ומיד החיוך שהי לי נמחק. "זאת אופיר," הוא אמר לי ואני מיהרתי לזייף חיוך מבין. "לא אני בדיוק עם שקד פה," הוא כנראה הסביר לה. "יד לך ד"ש," הוא אמר לי בחיוך.
"בחזרה," עניתי בחיוך מזייף ומיד השפלתי את מבטי אל הדף וחזרתי להתעסק בחלוקת הקבוצות ולשאר השיחה כבר לא הקשבתי.
*
"טוב ביי בייבי," הוא אמר לקו הטלפון אחרי 18 דקות של שיחה. כן ספרתי, אז מה?

"טוב אני סיימתי פה, מה איתך?" הוא שאל אחרי כמה שניות.
"גם אני ניראלי," עניתי והגשתי לו את הדף. הוא עבר עליו ביסודיות ממלמל פה ושם שמות של כמה תלמידים.
"מעולה," הוא אמר בחיוך והרים אלי את המבט. ואני חייכתי תוך כדי ששחררתי אנחת הקלה.
"ניראלי שסיימנו פה," הוא הוסיף בחיוך והתחיל להחזיר את הדפים לקלסר. אני בניגוד אליו, הייתי קצת פחות שמחה מזה, היה לי ממש כיף איתו רוב הזמן.
"את רוצה אולי ללכת לאכול גלידה?" שאל בדיוק ששנינו נעמדנו. הוא מזמין אותי לגלידה? מה? אוקיי רוגע. בהתחלה הייתי קפואה מעט אבל אז נזכרתי שאני לא יכולה לעשות את זה למדריכה שלי, והיא עוד כל כך אוהבת אותי וגם אני די מחבבת אותה.
"אממ.. ניראלי שאני אוותר," אמרתי בחוסר נעימות מטורף וכבר רציתי ללכת לדפוק את הראש בקיר על זה שסיברתי להצעה שלו "אני בטוחה שאופיר תשמח ללכת איתך," מיהרתי להוסיף וצמצם כמה שיותר את הנזק שגרמתי.
"היא אצל הרופא שיניים, מה לא תצטרפי אלי?" הוא שאל בקול ילדותי והטה את ראשו הצידה. עדיין שתקתי ולא ידעתי מה לעשות.
רופא שיניים אמרת?
"טוב אני מניחה שאני יכולה לבוא," אמרתי בחיוך. קדימה זה רק גלידה, מה כבר יכול להיות?

~נקודת המבט של עמית~

נשמעו דפיקות חלושות על הדלת.
"פתוח," אמרתי בחוסר כוחות. שכבתי על המיטה וניסיתי לנוח קצת אחרי עוד לילה ללא שינה.
"עמית?" שמעתי את הקול של ליאב? מה הוא עושה פה?
"היי," מלמלתי חלושות והתרוממתי למצב ישיבה.
"איך את?" הוא שאל והתקדם לכיוון המיטה אחרי שסגר את הדלת. אתמול הוא היה הכי מדהים שבעולם. אחרי שחזרנו לחדר הוא עזר לי לשטוף פנים ולקחת את הכורים ואחרי זה הוא היכן לשנינו מרק שהוא אמר שהוא הכין בעצמו אבל ידעתי שבזמן שהתקלחתי הוא הלך להביא את הסיר מחדר האוכל. ולשם שינוי היה לי כיף איתו.
"יותר טוב מאתמול," עניתי בחיוך עייף.
"לקחת את הכדורים?" הוא שאל וגרר לעצמו כיסא לידי.
"כן אמא," עניתי בגילגול עיניים אבל עם חיוך. לא יודעת מה קרה, אבל פתאום התחלתי לחבב אותו
"תודה על אתמול." הוספתי בחיוך כנה. "אני שמחה שראית אותי,"
"וואו את חולה ממש," הוא גיחך. מה הייתי עד כדי כך נוראית?
צחקתי קצת ומיד אחרי השתעלתי, ליאב במהירות קם וטפח לי מעט על הגב.
"וואו איזה ג'נטלמן אם הייתי יודעת שככה תגיב הייתי נהיית חולה יותר," אמרתי בחיוך הוא חייך חיוך גאה.
"רוצה לראות סרט? משעמם לי," שאלתי וקימטתי את אפי לפרצוף מצוברח מוגזם.
"את הרגע הצעת לי לראות סרט ביחד? לעשות משהו ביחד?" הוא שאל בחוסר הבנה מזויף ואני צחקקתי.
"כן," עניתי בחיוך "רוצה?" שאלתי ונופפתי עם השלט האדום בידי.
"וואו אני חייב לשאול את רוזה מה היא שמה במרק שגרם לך להיות ככה…" הוא מלמל לעצמו ואני צחקקתי. רוזה היא הטבחית האחראית על חדר האוכל.
"די נו אני לא עד כדי כך נוראית," אמרתי בין הצחקוקים שתקפו אותי כל שנייה. הוא כל כך מצחיק.
כשהוא שמע את דברי הוא הסיט את מבטו ממסך הטלוויזיה אלי והסתכל עלי במבט של 'נו באמת'.
"טוב אולי הייתי קצת ביצ'ית בהתחלה…" אמרתי בנימה שהקטינה את משמעות דברי.
"קצת?" הוא שאל עם אותו מבט ממקודם.
"טוב אז הייתי ממש מגעילה!" אמרתי בתסכול ושילבתי את ידיי כמו ילדה קטנה בזמן שליאב צחק.
"אוהבים אותך כמו שאת שטיין," הוא אמר בחיוך רחב וזיפזפ בין רשימת הסרטים בויאודי. "רק עם קצת פחות אחוזי רוע," הוא הוסיף בשקט אחרי שאה את החיוך המרוצה שהיה לי מדבריו.
"תכף אני אראה לך מה זה אחוזי רוע.." מלמלתי בשעשוע ושנינו צחקנו.
"ועכשיו רציני, באמת תודה. זה לא מובן מאליו." אמרתי וחייכתי מאין חיוך עצוב. אני אפילו לא יודעת למה.
"הכל בשבילך שטיין," הוא אמר וחיבק אותי חיבוק חם ונעים.

~נקודת המבט של סהר~

"היי," אמרתי כשעמדתי בפתח הכיתה נשענת על המשקוף.
"הגעת," דור אמר בחיוך מסופק כשהרים את מבטו מהטלפון בזמן שהמתין לי על אחד הכיסאות בכיתה.
"זה לא בגלל שרציתי לבלות איך אחר צהרים שלמים אל תתרגש," אמרתי בעוקץ וסיכלתי רגל אחת בשנייה.
"את בכל זאת פה," הוא אמר.
"נכון," עניתי.
"יש סיבה?" הוא שאל והבעיר יד בשיערו. אחחח מה הייתי עושה בשביל להעביר אני יד בשיער הנעים שלו! עם כל כמה שאני מנסה להדחיק את כל מה שהיה בעבר ועם כמה שאני מעדיפה להימנע מלחשוב על זה ומלתת לזה להטריד אותי, תמיד הייתי מודעת לעובדה שדור חתיך לא נורמאלי. הוא אחד הגברים הכי סקסיים שפגשתי ובואו נגיד שאם הוא היה מתחיל איתי בבר, לכל מטרה כלשהי, ללא ספק הייתי זורמת.
"אתה תגלה בהמשך." אמרתי בחיוך ונכנסתי בצעדים בטוחים כשומעים את נקישות העקבים שלי. כן אני חולת עקבים. משוגעת על זה. יש לי בארון עשרות זוגות של עקבים מכל הסוגים ולפי דעתי, מיד אחרי הטלפון, המכונית והמצלמה הדיגיטלית ההמצאה הכי חשובה היא העקבים. טוב אולי יש עוד כמה לפני, אבל הבנתם את הרעיון.
הוא הביט בי מתקדמת בחיוך מרוצה ותחמן ביחד שהאמת אני כבר איבדתי אותו. הזזתי בגררה רועת למדי את הכיסא שהיה לידו, הנחתי את תיק הצד שלי ליד אחת מרגליו והתיישבתי.
"טוב יאללה בוא נגמור עם זה כבר…" מלמלתי בתסכול והסתכלתי עליו.
"אוקיי היום דבר ראשן נתחיל עם כל החומר שלא הספקת ללמוד עדיין בגלל כל ההברזות," הוא אמר והכופף לכיוון הצד השני שלו והביא משהו מהרצפה. כאשר הוא התכוף החולצה שלו נמתחה ויכולתי לראות את כל השרירים החטובים שלו בולטים. סהר, די!
"הנה," הוא אמר והניח במכה על השולחן כמה ספרים. כמה ספרים? הצלחתי להצחיק את עצמי. הייתה שם ערימה ענקית.
בלעתי את רוקי בכבדות "כל זה?" שאלתי בקול חנוק והבטתי בו במבט לא מאמין ומתחנן.
"הברזת הרבה," והא ענה בקול של 'אין מה לעשות'.
"טוב יאללה בוא נתחיל," עניתי בקול מיואש.
*
"את מקשיבה?" דור שאל אותי כשניסה להסביר לי משהו על היווצרות של תופעות קראסט. בפעם העשרים בערך. כשאמרתי שיש לי סיבה לא שיקרתי. הוא ואדיר, שני חמודים, חושבים שהם יכולים "להעניש" אותי כמו איזו ילדה קטנה? הם שוכחים שאני כבר בת שמונה-עשרה וחוקית אני יכולה לעשות כרצוני. אז אם הם כבר פה, לא נעשה חיים על חשבונם?
הבטתי בו במבט של 'נו באמת'.
"אני נמצאת איתך פה כבר שעה וחצי בזמן שהחברים שלי רואים סרט או משהו בלעדי, אני מההתחלה לא רציתי לבוא ועכשיו אני יושבת פה ושומעת את הזיוני שכל שלך על חרא-בפיתה שאתה קורא לו 'תופעות טבע בארץ-ישראל' " אמרתי וחיקיתי אותו בחלק האחרון של המשפט.
"היכולת שלי להקשיב שווה ליכולת שלי לגעת עם הלשון באף." אמרתי בחדות.
"זה לא תכנית לפי בקשתך פה," הוא אמר בגיחוך. "אני המפק-"
"כן כן כן, אתה המפקד שלי ואני אחת מהחיילות שלך ואני חייבת לעשות מה אתה אומר ובלה, בלה, בלה…" קטעתי אותו בזלזול "שמעתי כבר את כל זה, כדאי שחשוב על משהו חדש." הוספתי.
"וואו, לא זכרתי אותך כזאת חצופה." הוא אמר בקול הצרוד והמשגע שלו. יואו אם אני לא אמות מעמום אני אמות מהרצון לקפוץ עליו!
"וואו לא זכרתי אותך כזה חנני," אמרתי זלזול.
"התפקיד דורש ממך דברים." הוא אמר בחיוך מסופק ואני נחרתי בבוז.
"זה הכי נואש שמעתי" אמרתי בזלזול.
"אני שמעתי נואשים יותר," הוא קרץ וחייך חיוך משועשע ורומז. אני מאוד מקווה שהוא לא מתכוון למה שאני חושבת שהוא מתכוון כי אם כן, כנראה שההשלמות האלו הולכות להיות הציקות ומביכות הרבה יותר משחשבתי. הרי מה יותר נואש מלהודות בפני מישהו שאתה אוהב אותו ושהוא יגיד שהוא מצטער ויעלם?
"זה מספיק להיום," הוא אמר באותו טון והבעת פנים רומזת, סגר במהירות את הספר ויצא מהכיתה, משאיר אחריו שובל ריח ממכר, עוד מבלי שהספקתי בכלל לשים לב למבט ולהבעת הפנים הקפואה והמבוהלת שעטיתי על עצמי ברגע שהזכיר את העניין.