היומן של גברת אנה – פרק ב'
29.6.1997
"האורות המתחלפים בחלון המכונית שלי , מהבהבים . ממש כמו הזכרונות שלי "
_________________________________________________________________
29.6.2001
" אתמול פסעתי בשדרה המובילה לכיכר הראשית ליד הבית החדש שלפתע היה נדמה לי שהבחנתי בו שוב .
הוא פסע . שפוף כזה .. ממש לידי .
לקח לי זמן עד שהבנתי מה ראיתי , אבל שהבנתי הוא כבר התרחק בצעדים נמרצים .
הייתי בטוחה שזה היה הוא . איך אפשר שלא ? צילו הכפוף בתנועה גמלונית , לא תואמת לגופו השרירי , שערו הקצר מתנוסס כקוצים אדירים בשמש אחר הצהרים .
הבטתי בו גם שכבר פנה לרחוב המקביל , ולפני ששמתי לב התחלתי להתחקות אחר צעדיו המהירים .
הוא פסע בצעדי הענק הרגילים והזכורים לי .
עקבתי אחריו בערך 10 דקות , כאילו הייתי מהופנטת .
ואז הוא הסתובב . בחדות . עוד לפני שהספקתי להסתתר.
כמו…. כמו שמע אותי עוקבת . כמו ידע שאני שם .
הוא הביט בי בחדות בעיניים הירוקות ירוקות שלו , בחן אותי, ואז התחיל להתקדם לעברי במהירות , הבעת הלם עמוק נסוכה על פניו הכהים .
וזה היה מה שהעיר אותי מהתרדמת , התחלתי לפסוע אחורה במהירות , מביטה בפניו באיימה הולכת וגוברת .
באיזשהו שלב , כבר התחלתי לרוץ , אבני הרחוב המסותתות , דופקות תחת רגלי בקצב הולך וגובר .
מאחורי יכולתי לשמוע אותו צועק בשמי . "אנה !! " צרח " אנהה ! חכי !"
אבל לא היה לי אכפת . לא חיכיתי . ברחתי כל עוד נפשי בי .
ברחתי ממנו . בין השאר .
ומהעבר הכאוב שניסה לתפוס אותי בכבליו השחורים לבנים , ולמשוך אותי לתוך נבכי נשמתו הכאובים, לגרום לי להיות אומללה שוב, כל כך אומללה . כמו שלא הייתי כל כך הרבה זמן .. ,
לא הייתי מוכנה , המשכתי לרוץ , מהר יותר ומהר יותר , עד שהגעתי לכיכר .
עצרתי . כבר לא יכולתי לרוץ יותר , הריאות שלי כמעט והתפוצצו מחוסר אוויר משווע .
עצרתי . ופניתי לעבר הספסלים הבודדים שהוצבו בכיכר .
ישבתי . ועצמתי את העיניים . חיכיתי שיבוא .
חיכיתי שם כמה זמן . זה היה נראה המון המון זמן .
ואז הוא בא , גם מרחוק יכולתי לשמוע את צעדיו הכבדים . העייפים .
הרמתי את ראשי ופקחתי את העיניים . ממש שניות ספורות לפני שהוא נעמד מולי מלוא קומתו והביט בי במבט בוחן . ואז שאל בקול עדין , כאילו הוא מפחד שאני אברח שוב :
"זו את אנני ?"
שתקתי . עצמתי שוב את העיניים והנעתי בראשי באיטיות , מעלה ומטה , מעלה ומטה , כאילו אני סוחבת משקל כבד ממש על הגולגולת .
הוא התיישב באיטיות לידי , הרכין את ראשו ונאנח .
"לאן נעלמת אנני ? לאן נעלמת ?"
בלעתי רוק , נשמתי עמוק .
ידעתי שאין לי דרך לחמוק .
עכשיו זה נגמר . כאן ועכשיו .
" עזבתי כי היה לי רע " נשמתי בכבדות "ואתה יודע את זה "
הוא הביט בי רגע ארוך ואז אמר
" כן . את צודקת אנני . אני יודע " לחש " אבל זה לא אומר שאני מבין "
הרמתי את ראשי בשאלה , "מה כבר יש לא להבין ?" צרחה השאלה בראשי , " מה כבר אפשר לא להבין ?"
אבל עוד לפני שהספקתי לשאול הוא ענה , תשובה שהשאירה אותי המומה כל כך אחר כך .
"אני לא מבין למה לא לקחת אותי איתך "
אנה. "
תגובות (7)
אני לא כל כך טובה בלהעלות השערות וניחושים בקשר להמשך… חח (:
אבל זה ממש מקסים! באמת .. יש לך סגנון כתיבה מאוד יפה :)
כבר אמרתי לך (טוב כתבתי לך) את זה כבר ואני אכתוב את זה עוד פעם,
ווואוו!
זה פשוט כל כך… יפה!
וברור שאני אמשיך לעקוב, איך לא? זה סיפור שמשאיר טעם של עוד… :)
זה מזכיר לי את הספרים של הסופרות האלה שכותבות בשפה עשירה, יפה, ומלאה באוצר מילים גבוהות ויפות. פשוט מקסים!
תמשיכיי לכתוב..
נועה♥
תודה! אין לך מושג איך חשוב לי לראות את המילים האלו … זה ממש נותן כוח להמשיך :)
אין בעד מה :)
תמיד שמחה לעזור :) ו… את באמת כותבת יפה, ממש על רמה.
פשוט מקסים!
חחחחח… תודה רבה !
למה את לא ממשיכה?
דווקא אהבתי את הסיפור הזה.
מקווה מאוד שתמשיייכיי.. :)
נועה♥
אני אמשיך .. אני פשוט בתקופה לחוצה קצת :)