היומן הכתום של טל – פרק 6

יום ראשון 5:55

הההא!!!! כמה כייף לחזור הביתה! כל כך התגעגעתי לבית, לחדר ולמיטה שלי!
אני רוצה עכשיו רק לישון לישון ולישון!.
הטלפון רוטט.
"הלו?" עניתי
"נו, חזרת כבר הביתה?" זו היתה אביה.
"כן! וזה הכי כייף בעולם!"
"באה לסאות' קופי?" היא שאלה. (זה בית קפה קטן שפתחו לפני שנתיים ליד הרחוב של שירי ומאז אנחנו מתנחלות שם כמעט כל הזמן!)
"אני ממש ממש ממש עי…"
"אני ושירי מתות לדעת מה עבר עלייך! שמעתי שיש לך חדשות מ-צ-ו-י-י-נ-ו-ת-!"
"האמת ש…"
"בבקשה בבקשה בבקשה!…. פליז פליז פליז…!"
"טוב, בסדר יא קרצייה! אני שם עוד 10 דקות!"
"יש! ביי חיים נתראה שם!"
"יאללה ביי…"
'הא…' נאנחתי 'איזו קרציה!…'
עליתי לחדר כדאי להחליף בגדים למשהו נורמאלי ויצאתי עם הפלאפון לסאות' קופי.
כשנכנסתי לבית קפה ישר ראיתי את אביה ואת שירי יושבות במקום הקבוע שלנו. הן חייכו חיוך מאוזן לאוזן.
התחבקנו והתישבנו.
"נו קדימה טלטל, ספרי ספרי שתפי שתפי!" אמרה שירי בלי לנשום פעם אחת.
"טוב… מאיפה להתחיל?"
"מ-ה-ה-ת-ח-ל-ה-!" אמרו שתיהן, מדגישות כל אות.
"טוב… אז באמת קיבלתי הודעה משירי על זה שלידור וגלי נפרדו. כל כך שמחתי- אבל לא ידעתי על מה!. כבר פינטזתי איך אני יושבת בבריכה עם כוס קולה קרה ועם הבגד ים החמוד שקניתי והטלפון לא מפסיק לצלצל! לידור רק מתקשר אליי כדי להודות אהבתו המוטרפת אליי…"
שירי החלה לחוק בצחוק המתגלגל והחמוד שלה.
ואביה צחקה בצחוק הקטוע שלה (מה שנשמע כמו צחוק של חזיר:P)
"נו ומה אז?" שאלה אביה תוך כדי צחוק.
"הגענו למלון ואני ורוני קפצנו לתוך הבריכה. שחינו ושחינו וכמובן שנשרפתי… לקחתי הפסקה והתיישבתי ליד הבריכה. פתחתי את הטלפון וראיתי שאתן שלחתן הודעות והתקשרתן. ואז ראיתי הודעה מלידור! כל כך התרגשתי! חשבתי שהפנטזיה שלי מתגשמת! פתחתי את ההודעה מבלי להניד עפעף!"
"נו ו?…" שאלה אביה שהיתה במתח.
"הוא כתב לי.." מתחתי אותה
"מה?"
"הוא כתב לי ש…"
"נו מה לעזאזל מה הוא כתב כבר?!?!?" שאלה בלחץ אביה
"הוא שאל אותי: 'טל, גלי אמרה לך עליי משהו?' "
לקח לבנות שתי שניות כדי לקלוט ומיד פרצנו בצחוק מתגלגל יותר מהקודם עד כדי כך, שהאנשים שהיו במסעדה הסתכלו עלינו במבט מוזר. בדיוק כמו שהיה בפעם שעברה כשאני קראתי את ההודעה הדפוקה לחלוטין הזאת!.
"נו… ו?" שאלה שירי כשהיא לא מפסיקה לצחוק.
"ביום שבת הלכנו לשיט. וכתבתי ביומן הכתום והמזעזע הזה שאמא שלי קנתה לי במתנה…" אמרתי,
"ואז ניגש אליי בחור ח-מ-ו-ד-! כזה שזוף עם שרירים ועיניים ירוקות אפורות, עם שיער מתולתל שטני, משהו מדהים מדהים מדהים!!!" ספרתי בהתרגשות, "קוראים לו עומר והוא בן 17 והוא גר באילת, הוא שאל אם הוא יכול לקבל את הטלפון שלי." הבנות היו המומות. טוב לפחות אביה כי שירי כבר ידעה את הסיפור אבל עדייו התרגשה רק מלשמוע אותו שוב.
"נו ו?…. נתת לו?" שאלה אביה, חוששת.
"ברור!" עניתי לה ב-'כאילו דה?! אני לא כל כך סתומה!'
"יופי! ו?… התקשרת? הוא התקשר? איך זה המשיך?"
"לא המשיך…" נאנחתי, "כל כך התלהבתי מזה שמשהו מבקש את הטלפון שלי, שלא שמתי לב לפרט כל כך מרכזי, שנדמה לי בשיט שהוא כל כך שולי!…"
"מה? מה יכול להיות רע בבחור הזה? הוא נשמע מדהים!" מחתה אביה ושירי רק הנהנה.
"הלו?! כדור הארץ לאביה! הוא גר באילת! א-י-ל-ת-! אני לא מסוג הבחורות האלה שיכולות לשמור על קשר כשבן הזוג כל כך רחוק! זו לא אני!" הסברתי.
"פחות התקשרת אליו להסביר לו את זה?" שאלה שירי.
"לא… רציתי או לא רציתי… אהה… אני עדיין לא יודעת מה אני רוצה.." אמרתי.
"אבל גם אם כן רציתי לא יכולתי!" אמרתי לבסוף.
"למה?!" שאלו השתיים
"איך אני אסביר??" אמרתי "במשפט אחד!: 'Welcome to Jordan' "
"אוו!…" אמרו הבנות..
"הפאק בעלילה שוב קורה…" אמרה שירי, ושלושתינו חייכנו זו לזו.
השעה הייתה כבר שבע וחצי.
אמא אמרה לי לחזור מוקדם כדי לסיים לפרוק את המזוודה… שיט!
"טוב בננות, אני זזתי, המזוודה לא תתרוקן בלעדיי" אמרתי וקרצתי להן. הן חיבקו אותי ונפרדנו.
שירי ואביה נשארו שם ואני עשיתי את דרכי לעבר ייעודי- פירוק המזוודה!.