היומן הכתום של טל – פרק 12

**המשך**

19:00

אח… סוף סוף היום המעיק הזה עבר…
הבגדים שאביה הכריחה אותי ללבוש כבר מוכנים על המיטה, נעליי הבובה השחורות שלי מוכנות.
רק עוד שעה וחצי…
אבל, מה יש לי לעשות עד אז?
מקלחת עשיתי, השיניים שלי כבר שחוקות מרוב שציחצחתי אותן, והשיער שלי מאיים להתפוצץ מתוך הקוקו הגבוה שעשיתי מרוב שכבר אספתי סרקתי ופזרתי. עשיתי זאת כבר לא פחות משתיים עשרה פעמים. (אם לא יותר…)
אז ישבתי על הנדנדה בחצר.
לא היה חם כל כך. מה שהכי כייף בסוף יולי.
להתקשר לאביה?
אולי לשירי?
החלטתי שבכל זאת אתלבש עכשיו.

19:10

אני חייבת להודות (בשיא השחצנות) שהבגד הזה באמת נראה טוב עליי!
כעיקרון הוא של אמא שלי…
קניתי לה אותו ביום ההולדת שעבר שלה.
ה'בגד' הזה, הוא אוורול בצבע ירוק בקבוק עם חגורה משיית כזו שחורה.
היא לא רצתה להעליב אותי ואמרה שזה באמת מאוד מאוד *מאוד* יפה (כך היא הדגישה…) אבל זה לא הטעם שלה וזה…
איי יי יי… אנשים פשוט לא יודעים לקבל מתנות בימינו…
אז בסופו של דבר, אני אמצתי אותה, והיא עד עכשיו הייתה תקועה בארון שלי איפה-שהו…
(מזל שאביה גבוהה יחסית כדאי להגיע לכל חור בחדר/ארון שלי…)
התאפרתי קצת (אני סוג של חננה, אני לא מתה על איפור….), מרחתי שפתון ורוד עם ריח משג-ע (!) ועיפרון ירוק (שוב…).
*********************************************************************************
ירדתי למטה.
לא ממש תחשק לי להתקשר לשירי או אביה…
שמעתי שריקה מבחוץ.
"אני מכירה את השריקה הזאת…" מלמלתי.
יצאתי החוצה, משתדלת שהענפי העצים שלאורך השביל לא יהרסו את השיער שלי.
עקפתי את החניה, ואת מי אני רואה שם?
כן, כן, יומן, את גלי!
"היי…" מלמלתי.
"היי טל!" היא אמרה ונופפה לי ניפנוף ש-בדרך כלל, ממיס איכשהו בנים…. (:P)
"הופה טל" היא חייכה חיוך מזויף, "מה זאת התלבושת הזו?"
"זה?" הסמקתי, "סתם… אני אמ.. יוצאת"
"יוצאת? לאן?" שאלה (שירי הייתה נותנת לה כאפה עכשיו, אבל יש לגלי מזל שאני לא שירי גולדמן…)
"טל? לדייט?" שאלה שירי, אחרי שלא עניתי לה.
,א.. אמ… כן…" מלמלתי.
"אוי! מי בר המזל?" שאלה בקול מעצבן.
"סתם משהו… את לא מכירה!"
אהה! עכשיו הראתי לה מזה! היא חושבת שרק היא מעלפת?? טו-אוב טל! אחד אפס לי!
"סליחה?" פלטה
"מה?" שאלתי -"לא, אני קצת.. אמ… המומה…"
"למה גלי? מה? אני לא יפה?" שאלתי וחייכתי חיוך זדוני.
סגרתי את השער ונכנסתי לתוך החצר המגודרת שמפרידה בינינו לבין השכנים.
'הראית לה!' הרהרתי.
ואז נשמע צפצוף מבחוץ.
רצתי לעבר השער, נאבקת בענפים שחוסמים את דרכי ומסכנים את השיער הג'ינג'י שלי.
עומר חיכה לי, בטרנטה כחולה, ישנה מעט. הוא דיבר עם משהי. התקרבתי לראות עוד קצת.
לא האמנתי! עומר, עומריקו שלי מדבר עם גלי?!
טוב, הוא בטוח לא מכיר אותה… היא עכשיו בטח מספרת לו את כל הפאדיחות שעשיתי איי פעם!
'טל! תרגעי! הכל בסדר!' הרהרתי, 'עכשיו, לכי לשם ותני לו נשיקה קטנה על השפתיים ותנופפי לגלי! היא רק תוכל את הלב עוד יותר!'.
מהרתי אל המכונית
"היי! טלטל!" אמר עומר, והקדים אותי. הוא נתן לי נשיקה עדינה על השפתיים וחיבק אותי.
"היי גלי! את עוד פה?" שאלתי את גלי כבדרך אגב וחייכתי.
"כן!" ענתה, "רציתי לראות מי המסתורי הזה שאת מתבשת כל כך טוב לקראתו" אמרה. מאיפה היא הקריצה את השטות הזאת, אין לי מושג! אבל היא טובה בזה…
"טוב!, אז שניכנס?" שאל עומר והצביע לכיוון המכונית.
"בטח!" אמרתי בקול בטוח.
בשיא הג'נטלמניות שלו הוא פתח לי את דלת המכונית (!!) ומיהר לשלו בעודי מנופפת לגלי ומחייכת חיוך של 'מגיעה לך גלי! תקנאי!'. היא הסמיקה וחייכה חיוך מאולץ.
"ביי" אמרתי לה ללא קול כשהתחלנו לנסוע.
"מי זו?" שאל עומר -"אה! זאת גלי. היא איתי בבית ספר. מכשפה…" אמרתי.
"כן?" שאל "היא נשמעה דווקא נורא נחמדה" -"זו רק העמדת פנים…" נאנחתי.
"טוב.." מלמל עומר.
שתיקה השתררה בינינו.
"לא ידעתי שיש לך אוטו…" אמרתי. זה הדבר הכי מטומטם שיכולתי להגיד…
"אה, זה לא שלי" הוא חייך, "זה של דוד שלי. הוא גר כאן עם המשפחה שלו. מזל שיש לי רישיון, אחרת היינו נוסעים לקולנוע באוטובוסים, וזה לא ממש רומנטי…" היא גיחך וחייך את החיוך הממיס שלו, כשהוא הסתכל עליי.
חייכתי.
כשהגענו לסרט, הלכנו שנינו, יד ביד לקופות.
"איזה סרט נבחר?" שאלתי את עומר.
הרמנו את עיניו לכיוון התקרה. למעלה למעלה היו תמונות ושמות של סרטים.
"אמ.. מה את אומרת על זה?" שאל עומר והצביע לכיוון שם הסרט. קומדיה רומנטית מצויינת לדייטים ראשונים!
"כן, בבקשה" אמרה הקופאית מאחורי החלון שבקופות.
"כן, אנחנו רוצים שני כרטיסים ל-'כל הנשים יפות' בבקשה" אמר עומר.
"אמ… רק רגע" אמרה הקופאית ותקתקה במחשב שלה.
היא חיפשה משהו.
"אוקיי…" היא מלמלה "אז ככה, הכרטיסים לסרט נגמרו, והמכירה לסרט הזה תתחיל שוב רק בעוד שלוש שעות. זה פשוט סרט מאוד מבוקש… תרצו להמתין?"
אני ועומר החלפנו מבטים.
"מה החלטתם?" שאלה הקופאית. הפעם בטון קצת עצבני.
"אממ.. לא, אולי ניקח את…" אמר עומר והסתובב לכיוון שמות הסרטים.
"ניקח את 'בית, היא ואני' בבקשה" אמר עומר.
טוב… אולי זה לא טוב כמו 'כל הנשים יפות', אבל עדיין, כל קומדיה רומנטית היא מצויינת בשבילנו.
"מצטערת, חלה טעות בתאריכים. פורסם שהסרט יצא אתמול. הוא בעצם צריך להגיע לבתי הקולנוע רק (הדגישה) בשבוע הבא."
"אויי…" מלמלתי.
"תכלו אולי להזדרז כבר?!" שאל בעצבנות גבר מבוגר יחסית מאחוריינו. לצידו עמדה אישה בת גילו בערך, כנראה אישתו. היא החזיקה בדה את יד ביתה ולצידה עמד אחיה. כולם בפנים זעופות.
"סליחה" מלמל עומר.
הוא פילס את דרכו החוצה מן התור, כשהוא מחזיק בידי.
נגררנו החוצה עם מצב רוח מבואס.
"טוב… התוכניות על הסרט נכשלו, יש תוכנית ב'?" שאל עומר וחייך. הוא ניסה להראות לי שסבבה לו עם זה.
"אמ.. האמת היא שלא תכננתי לנו פאדיחה כזאת, אבל אני מכירה מסעדה מצויינת!" אמרתי.
"יופי!" הוא אמר.
נסענו למסעדה.
בחרנו את השולחן המיועד וחיכנו למלצרית שתבוא.
דיברנו קצת כשפתאום דמות מוכרת לכדה את מבטי. בעצם, שתיים!
"עומריקו, אני כבר חוזרת" אמרתי לו, וסימנתי לו שאני צריכה לתקן את האיפור.
היא הנהן והלכתי לכיוון השירותים.
ידעתי בדיוק מה אני עושה!
בדרך לשירותים ישבו שתי הדמויות המוכרות.
מיהרתי לעברן, כבדרך אגב.
הייתי בשוק!
"לידור?!"