היומן הכתום של טל – פרק 11 (חלק א')

יום שני 10:30

רק עוד שלושה שבועות עד סוף החופש…
הדייט עם עומר היה כל כך חלומי!
הוא התקשר ממש לפני כמה דקות והזמין אותי לסינימה סיטי בשעה שבע בערב.
אני כל כך מתרגשת!
אויי רק רגע, אביה מתקשרת…
"הלו?" שאלתי
"טלטל! נו איך היה הדייט?"
"היה מדהיים!!!"
"מה? מה היה?"
"היה כמו בסרטים!" אמרתי וחייכתי לכיוון המראה.
"התנשקתם?"
"כן"
"טלטל?" אמרה מופתעת, "את? את זו שאמרה שרק פרחות מתנשקות בדייט ראשון? את התנקשת כבר?"
גיחכתי
"אבל הוא לא כזה.." אמרתי. מזל שאביה לא יכלה לראות שהסמקתי.
"אה הא.." אמרה נחרצות, "טוב חוץ מזה, קבעתם משהו להיום?"
"אממ… כן" אמרתי, "הוא לוקח אותי לסרט.
"וואלה?" שאלה
"כן! למה?"
"כי לידור סימס לי שהוא רוצה שנלך היום לים, כמו פעם שעברה…"
"אה.." נאנחתי "חבל.."
"אני יכולה לנסות לדבר עם לידור. רוצה?"
"לא לא!" מהרתי להגיד, "תלכו תבלו! זה בסדר! לגמרי!"
"טלטל" היא אמרה בקול המתחכם שלה, "אני קוראת אותך כמו ספר פתוח! משהו מטריד אותך?"
"כן… בערך…"
"אני לא מאמינה שאת עוד אוהבת את לידור!"
"לא! גאון!" אמרתי-צחקתי "מה פתאום! זה רק ש…. אני ממש ממש ממש אוהבת את עומר ו…. משהו טוב יש ביניינו ואני לא רוצה שזה ייגמר!"
"מה? טלטל, עוד פעם הסיפור הזה?? חשבתי שעברת את זה כבר!"
"לא… עוד לא…" אמרתי.
"אל תדאגי מאמי.." היא אמרה לי, "אם זה היה צריך לקרות, זה לא יגמר ככה.."
"אני מקווה…" לחשתי ונתקתי.
"מה קרה?" שאלה רוני ונשענה על המשקוף.
"סתם… כלום."
"אז… איך היה בדייט המושלם שלך?" שאלה במבט מתחכם וחיוך זדוני. הייתי יכולה להשבע שהעיניים שלה נצצו.
"עופי מפה…" חייכתי וזרקתי עליה את הכרית.
היא תפסה אותה, הניחה אותה על המיטה והתיישבה עליה.
"את אוהבת אותו?" שאלה. הקול שלה היה מתוק ביותר. אני רק מקווה שזו לא איזו תוכנית שלה ושל רועי….
"כן.." לחשתי.
"נו אז מה הבעיה?!" שאלה וקמה מהמיטה.
"את כל כך אביה ושירי!" חייכתי וקמתי גם אני.
"טוב יאללה מה את בבאסה?" שאלה, "הכנתי לנו חביתה עם סלט כמו שאת אוהבת…. רוצה?"
"יש שוקו?" שאלתי, כמו שהיא הייתה שואלת אותי לפני כמה שנים, כשהייתה קטנה ואני הייתי מכינה לה ארוחה כזו.
היא חייכה וגררה אותי מהחדר עד למטבח.
"אממ… טעים! את ממש משתפרת ב-לא לרצוח את החביתה שלך…" חייכתי ולעסתי את החביתה.
רוני חייכה חיוך של 'יופי יופי, הרגת אותי מצחוק!' ולקחה ביס מהעגבנייה שלה.
הטלפון שלי רטט.
הודעה מלידור.
'היי טל, את באה היום איתנו לים?'
'לא אני לא יכולה היום…' עניתי.
אחרי חמש דקות הטלפון שוב רטט.
'את בטוחה? אפשר לשאול למה?'
'כן, בטוחה, לא, אי אפשר…' כתבתי.
אחרי שתי דקות עוד הודעה מלידור
'תצאי שניה החוצה'.
יצאתי החוצה עם הפיג'מה הלא ממש מחמיאה שלי (זאת עם הנקודות הורודות והחתול הג'ינג'י…) ועם נעליי הבית שלבצורת הארנב שקיבלתי שנה שעברה (ובמפתיע עוד עולות עליי, לפחות עד סוף השנה…)
לידור נשען על השער. הוא לבש ג'ינס מחוספס בהיר עם חולצה לבנה של מיקי מאוס (שאחר כך גרמה לי לפרוץ בצחוק…) ונעליי ספורט כחולות.
"בוקר טוב ישנוני" הוא חייך וחיבק אותי חיבוק ידידותי. הרגשתי שאני נמסה מבפנים. מכיתה ו' אני חולמת איך אני רצה לזרועותיו הפתוחות ומתחבקת איתו עד בלי סוף! וסופסוף זה קורה. בזמן לא ממש ריאלי ובבגד לא ממש מחמיא אבל עדין…. זה נחשב לא? לא??…
"איזו פיג'מה…" שרק לי כשהשתחררתי מהחיבוק שלו.
הסמקתי עד שהרגשתי שאני בוערת.
"נו, אז מתי אתם יוצאים לים?" שאלתי
"אני אגיד אם תגידי לי למה את לא באה?" הוא חייך חיוך ערמומי וישב על המדרכה שליד הגדר.
ישבתי לצידו.
"כי… כהה!" אמרתי.
"נו למה?" הוא התגרה בי.
"לא עניינך…" ביטלתי בידי.
"טוב…" הוא אמר, "דווקא חשבתי שנצא הערב… היה ממש כייף פעם שעברה…"
"נכון.." אמרתי, "תזכיר לי כמה כוסות שתית?" שאלתי וקרצתי.
הוא גיחך והסמיק.
"אני בדרך כלל לא שותה… האמת היא שבכלל לא אבל…. אמ.."
"מה?" שאלתי
"כלום… סתם..?" הוא אמר
"נו מה?" שאלתי. באמת מסוקרנת.
"זה לא עניינך" הוא חיכה אותי ופרץ בצחוק. נענעתי את ראשי וחייכתי.
אותו חיוך שהמיס אותי כל כך הרבה שנים, כבר לא מזיז לי. החיבוק, שלו כה ציפיתי כבר לא כל כך מרגש אותי…. כשחושבים על זה, זה מוזר לא?
"טוב… חבל, אבל… אמ… את רוצה לצאת בפעם אחרת?" הוא אמר וקם, בעודו מנקה בידיו את המכנס שלו.
"אמ… כן" אמרתי והוא עזר לי לקום, "אני אסמס לשירי ואביה ונקבע מתי.." "לא לא.." הוא מיהר להגיד.
"מה לא?" שאלתי, "לא! רק אני ואת.." הוא אמר ושמץ של אדום נמרח על פניו. נראה שהוא ניסה לא להסמיק, או לגמגם…
"אמ… ומה, ומה עם גלי?" שאלתי, מרגישה את הלב שלי פועם בחזקה.
"תשמעי, את הבנאדם הראשון שאני אומר לו את זה, כן? אבל, אני כבר לא מרגיש את מה שהרגשתי לגלי פעם…." הוא אמר ונשען על הגדר.
"מה זאת אומרת? אז למה אתה עוד חבר שלה בכלל?"
"כי ככה מצפים ממני…" הוא אמר, וזו הייתה התשובה הכי לא הגיונית ששמעתי איי פעם. ו-היי! אני שמעתי הרבה כאלה!…
"מה?" שאלתי, מופתעת ולא מאמינה…
"כן! הם תמיד מצפים ממנו להיות הכי קול, הכי חתיך, הכי שווה! לצאת עם הבנות הכי יפות הכי שוות הכי מקובלות! אפילו עם כאלה שגדולות ממני בכמה שנים טובות…" הוא אמר וחייך חיוך מבויש. הפעם נתן לאודם לשטוף את פניו.
"מי זה הם?" שאלתי
"החברים! בכיתה, בשכבה, בשכונה! כולם!"
"אני לא הייתי רוצה אותך ככה…" מצאתי את עצמי לוחשת
"מה אמרת?" הוא הסתכל עליי במבט מופתע. כזה שאומר 'הינה! היא תציל אותי!'
"אמרתי שאני לא הייתי רוצה אותך ככה…" אמרתי בעזרת כל האומץ שאגרתי איי-פעם בכל פעם ששתקתי, שלא עניתי, שלא החזרתי.
"באמת?" הוא שאל בקול תמים והתקרב אליי.
"כן!" אמרתי והנהנתי. עיניו נצצו באור היום. הוא התקרב אלי עוד טיפה.
הייתי יכולה להרגיש את הנשימה שלו.
ואת ריחו. זה הריח שתמיד רציתי להריח מקרוב! ריח תות עדין ומתקתק! משהו נפלא!
הוא הסתכל לי עמוק עמוק בעיניים. הוא התקרב עוד טיפה. שפתינו נגעו.
"לא!" אמרתי והפנתי את ראשי. מהצעקה שלי הוא נבהל והתרחק מעט.
התרחקתי ונכנסתי לחצר.
"מה קרה?" הוא שאל.
"אני לא יכולה…" אמרתי וניענעתי את ראשי, "אני מצטערת לידור" אמרתי וסגרתי את דלת השער.
בדרכי לעבר דלת הבית שמעתי את קולו צועק לי: "אבל למה טלטל? למה?"
'טלטל' הרהרתי… 'רק הקרובים קוראים לי ככה…. פתאום גם הוא? משהו פה לא בסדר… זה בטח סתם בדיחה!' חשבתי.
שכנעתי את עצמי שזה לא נכון! הוא משקר! ככה פתאום אחרי כל כך הרבה זמן, הוא בא? ועוד בזמן הכי לא מתאים?!
ואז נזכרתי במחשבה היחידה שפרחה לי מהראש…
הדייט שלי עם עומר.