היומן הכתום של טל – פרק 11 (חלק ב')

**המשך**

12:00

נכנסתי הביתה נסערת.
מבחוץ עוד שמעתי את לידור קורא לי.
מצאתי את רוני יושבת על הספה ומסתכלת עליי במבט לא מובן.
"מה קרה?" שאלה במבט תמים.
"סתם… כלום.." מהרתי להשיב ורצתי לחדר.
נשכבתי על המיטה ובכיתי לתוך הכרית.
'רגע, למה אני בוכה?!' הרהרתי ומיד קמתי ונגבתי את מעט הדמעות שיצאו.
התקשרתי מבלי להסס לשירי.
"הלו?" שאלה בקול ישנוני.
"את עוד ישנה?" שאלתי מפתעת
"אה טלטל!, מה רצית מאמי?" שאלה בקול הישנוני והמופתע המתוק שלה.
"סתם… בעצם לא ממש.. אמ…" שאפתי אוויר והמשכתי, "זה לידור…"
"מה?" התפרצה שירי, "את נורמאלית? עוד לא התגברת?" שאלה-צעקה
"לא! זה לא זה! הוא חיכה לי בחוץ והתחלנו לדבר. ואז הוא נישק אותי!"
"מה?!" שאלה שירי. הפעם לא התאפקה וצווחה.
"כן…" לחשתי.
שתיקה.
"ל.. למה?" שאלה שירי לבסוף.
"לא יודעת… בעצם… אוף! אני לא זוכרת!" עניתי.
"את לא נורמאלית!" היא אמרה לי.
"כן, כן, אני יו…." -"את יוצאת עם שניים כשלי אין אף אחד?" שאלה וצחקה צחוק קטן וחמוד.
גיחכתי.
"מה לעשות?"
"בקשר ל?…. לידור?"
"גם…" עניתי. הייתי מבולבלת. אף פעם לא אהבו אותי שניים באותו הזמן! ועוד איזה שניים! שני דוגמנים חתיכים מושכים מהממים וחלומה של כל אישה! (או לפחות חלומה של כל טל קפלן)
"אוי.. טלטל אני אחזור אלייך. מקרה אמא…" אמרה וסגרה.
'מקרה אמא…' הרהרתי. זה הקוד שלי של שירי ואביה לאמא טורדנית ועצבנית שגלתה שהשארת את החולצה שלבשת אתמול על הכיסא בשולחן האוכל, או את הספר שקראת לא על המדף בחדר אלא בשירותים…. זה זהה אצלנו בכל האמהות…. שלי, של אביה ושל שירי.
ירדתי למטה, מחוייכת טיפה והכנתי לי קערת פופקורן עם חמאה, כמו שאני אוהבת.
"קחי" אמרה רוני ונתנה לי כוס שוקו חם.
"יאמי!" חייכתי ולקחתי שלוק ממנו.
היא התיישבה לידי ולקחה חופן של פופקורן חם.
"עם מי דברת?" שאלה ולעסה את הפופקורן.
"סתם… עם שירי" אמרתי ולעסתי את החופן שלקחתי.
"מה קרה שם בחוץ?" שאלה
"מה? אה סתם…"
"מה סתם? אני ראיתי אתכם!" אמרה וחייכה חיוך עוקצני.
"אז מה את שואלת?" שאלתי והסמקתי עד שהרגשתי ששורפות לי הלחיים.
"טוב, רק אל תתרגזי!" אמרה ולקחה שלוק מהשוקו שלה.
"אין לך שיעורים לחופש לעשות במקום לברבר לי במוח?" שאלתי אותה בקול הכי אמהי שהיה לי.
היא הסתכלה בי במבט מספר שתים שלה שאומר- 'מה? טוב רדי ממני קרצייה! אני לא שואלת אותך את זה!'.
אז חייכתי חיוך סתמי וחזרתי לשוקו שלי ולקערת הפופקורן שהתרוקנה קצת.
לרוני יש חיים מוזרים… היא ממספרת את הפרצופים שלה, את המבטים שלה ואת צלילי הקול שלה.
אבל הכי נורא זה המבטים שלה.
אבל אני הכי הכי שונאת את מבט מספר 6, שאומר- 'את סתומה ומעצבנת! רדי ממני או שאני אתנקם בך!'.
עד לפני שנתיים לא ממש התייחסתי למבט הזה שלה, אבל אז רבנו. היא נתנה לי את המבט הזה ולא ממש התיחסתי. אז המשכתי להעליב ולעצבן אותה.
למחרת ראיתי את כל החדר שלי מקושקש בלורד על הקיר שנצבע ממש שבוע לפני.
באותו יום הייתי צריכה לקיים את מסיבת הכיתה שהייתה צריכה להיות אצלי בבית.
כמובן שהיא חטפה על זה (בעיקר מאבא, על זה שעכשיו הוא צריך לצבוע הכל מחדש) אבל הבנתי אץ הרמז. מאז, אני א מתעסקת עם מבט מספר 6!.
-ביפ ביפ-
"יש לך אס.אם.אס" אמרה רוני והרימה את הטלפון שהנחתי מקודם על השולחן בסלון.
לקחתי ממנה את הטלון וקראתי את ההודעה.
'היי יפה, מתגעגע ולא יכול לצפות כבר להיום בערב. אוהב עומר'
אויי עמר! שכחתי אותו לגמריי!
החוורתי מעט ורוני לצערי, עם העיניים הקולטות הכל שלה שאלה אותי "מה קרה טלטל?"
"מה? סתם אה… אה.. כלום" אמרתי והנחתי את הטלפון. מבלי להחזיר תשובה.
הבטתי במסך שהריץ כמה פרקים של 'הפיג'מות'. לא ממש הבנתי מה קורה שם. העיניים שלי היו ממוקדות במסך אבל הראש? הראש היה בעולם אחר.
הבטתי על השעון. כבר 1.
"אה…" 'אנחתי, לקחתי את הטלפון ועליתי למעלה.
רוני לוותה אותי במבטים שואלים וחזרה להביט בטלויזיה.
נשכבתי על המיטה וכתבתי חזרה לעומר.
'גם אני. היה כל כך כייף אתמול!'.
לחצתי 'sand' וכיביתי את הטלפון.
לקחתי את הספר שאני מנסה לגמור כבר שבועעים ולא מצליחה.
"הכל בסדר?" נשמע קול מפתח הדלת. הרמתי את עיניים מהספר לעבר הדלת.
"כבר הרבה זמן שאת לא קוראת את הספר הזה! את קוראת אותו רק כשאת מצוברחת, לא?"
"אביה!" רצתי אליה וחיבקתי אותה.
היא החזירה לי חיבוק והתיישבה ליידי על המיטה.
כשראתה את המבט השואל שלי היא אמרה "רוני הכניסה אותי.
"אה…" אמרתי, "העצלנית הזאת הזיזה ת'תחת שלה?" שתינו צחקנו.
"שמעתי שהיה סיפור עם לידור" אמרה ואני רק הנהנתי.
"את עוד אוהבת אותו?" שאלה והניחה את ידה על ידי.
"לא יודעת…. אני חושבת שבאיזה שהו מקום בתוכי תמיד אוהב אותו…" נאנחתי וסגרתי את הספר.
שוב פעם לא אספיק לגמור אותו. לפחות היום.
"קבעת היום עם עומר?" שאלה. הינהנתי.
"טוב" אמרה אביה וקמה.
"מה?" שאלתי וחייכתי. היא הקימה אותי מהמיטה הרכה שלי.
"קדימה! את יודעת מה את רוצה ללבוש להערב?" שאלה וחייכה חיוך ערמומי, שידעתי שיגרור הרבה התעלקויות עד שאמצע את הבגד המושלם לחלוטין.
"נו?" שאלה ולחצה את ידי כשלא עניתי. הייתי שקועה במחשבות על הנודניקיות שבה ושבשירי.
"טוב, טוב…" אמרתי ופתחתי את הארון.