היום המאושר בחיי (טוב..אחד מהם) פרק שני

יומני היקר, כאן זואי. מנסה בכל כוחי להיזכר איך נראתה השנה השנייה שלי בחטיבה. כל מה שעולה בדעתי זה אירוע אחד בודד. יום אחד שנצרב לי בזיכרון כל כך חזק כי הוא היה שם, נל. מבחינתי זה היה היום שבו הרגשתי כל כך אמיצה וכל כך מאוהבת שהייתי חייבת להתקרב אליו. השכבה שלנו יצאה לטיול שנתי וזו הייתה הפעם הראשונה שיצאתי לטיול שכולל לינה בחדרים ולא אוהלים. אני ראיתי את זה כמן טקס התבגרות לשכבת הגיל שלנו. אמנם הינו בחדרים נפרדים, בנים ובנות אך זה לא יכל למנוע שום דבר שקרה באותו הערב, אפילו לא המורים ששוטטו ברחבי המסדרונות. אז נכון, אותו הלילה צרוב לי בזיכרון, אבל הוא נצרב בחלקים קטנים קטנים, קופץ מרגע אחד לאחר מבלי המשכיות ברורה של הזמן כמו דיסק שרוט. רגע אחד אני נכנסת לחדר עם החברות ורצה למיטה התחתונה, כי כשאת ישנה כל חייך עם אחותך בחדר זה תמיד במיטה העליונה. ורגע לאחר מכן אני זוכרת איך הבנים מהשכבה משתלטים לנו על החדר כי אצלינו היו הממתקים השווים. ישר לאחר מכן הזיכרון קופץ לנל, לובש את הסוודר האהוב עלי ורץ ברחבי המסדרון. ואני במרדף אחריו, צוחקת. כמו שכנראה כבר הבנתם אני לא בטוחה איך הגעתי לכאן אבל עכשיו אני כבר בחדר שלו, רק אני והוא. הוא יושב על המיטה העליונה ומזמין אותי לעלות ולשבת לידו. אני זוכרת בכזאת עוצמה איך הרגשתי שזה משתק אותי אפילו עכשיו. ישבתי כל כך קרוב אליו, כל הגוף שלי התמלא בזרם אחר זרם של מכות חשמל, הלב שלי היה על 200 ולא יכולתי להפסיק לחייך ולא היה לי אכפת לרגע כמה שאני שונאת את החיוך שלי. הייתי מאוהבת. והנה אני שוב בחדר שלי, אדם ישב צמוד אלי, מדבר, ואני אבודה במחשבות שלי עליו. זוכרים שהרגשתי אמיצה בתחילת אותו לילה? אז החלטתי ללכת אליו לחדר, להציע לו להצטרף אלינו. דפקתי בדלת שלו, כל כך לחוצה ומרוגשת עם חיוך של מטורפת על הפנים. הוא פתח את הדלת והנה הוא עומד בפתח הדלת ומאחוריו דריה. אפילו אני לא יודעת איך הצלחתי להוציא מהפה שלי מילים הגיוניות ולשאול אם הם רוצים להצטרף לשבת בחדר שלנו. החיוך שלי בגד בי וירד מהפנים. אני לא חושבת שהוא שם לב כי כל מה שהיה לו לומר זה שהם מדברים על משהו חשוב ושאולי אחרי זה יבואו. רוצים לנסות לנחש אם הוא הגיע? נראלי שכבר אסיים פה ואמשיך את הסיפור ביום אחר כשארגיש… אחרת.