היום הגדול ?.??. או אולי ?????

בשעת בוקר מוקדמת מהרגיל הייתה נדייה מוכנה לצאת לדרך. היא הכינה לילדיה את ארוחת הבקר וכן 3 כריכים שכל אחד יקח עמו למקרה שיהיו רעבים עד להגעתם לדודה נזימה השכנה המתוקה.

הבקר בחרה להתלבש בתשומת לב גדולה יותר וכל כך הייתה גאה כי לאחר 3 לידות גופה נשאר כשל בחורה צעירה, זאת כנראה עקב העבודה הקשה שהיא עובדת הן בבית והן בחוץ ואולי גם מתוך געגועים לבעלה המנוח אשר תמיד היה יד ימינה.

היא אפילו התאפרה מעט ועם חיוך על פניה החליטה לצאת עם השיער כשהוא גולש בחופשיות שיער שחור כעורב ויפהפה הדבר האחרון כמו שנאמר אם כבר אז כבר היא עדנה את העדי על צווארה הצחור והצעיר מאד מאד.

החיילים במחסום החמיאו לה ואיחלו לה יום מקסים. היא חייכה לעברם ולאחר הבדיקה הרוטינית יצאה כשעיניה כלפי מטה היא פחדה לא לראותו במקום הקבוע היא פשוט לא הרימה את עיניה וצעדה קדימה כאילו לכיוון התחנה.

לפתע שמעה צפירה האוטו היה במקום והדלת ליד הנהג פתוחה לרווחה.
נדייה נכנסה פנימה וחשה כי פניה סמוקות ולבבה לא עומד בלחץ .

"הי נדייה מה שלומך"

"בסדר גמור, ואתה"

"בסדר גמור"

הוא עצר את האוטו והיפנה את מבטו אליה "כמה שאת יפה היום לכבוד מי כל היופי הזה"??????

"לכבוד מישהו שלקח את שלוותי בשביל מישהו שגנב את לבבי בשביל מישהו שלעולם לא יהיה שלי"!!!!!!!!!!!!

"ניסית לשאול את המישהו שמזלו שפר עליו מאד מאד באם הוא יכול להיות שלך"????????

"כמובן שלא , הוא בעל משפחה ואני לא מוכנה עם כל האהבה הנצורה בתוכי לא מוכנה בשום פנים ואופן להרע למשפחתו שאותה אני מכירה לפני ולפנים"

הוא קירב את שפתיו לעבר לחייה ונישק לה ברוך והמשיך בדרכו.

"מאמי שאל אותה מתי גילית את מה שאת מספרת לי עכשיו"???????

"אתמול כשהסבתא שאני כל כך אוהבת סיפרה לי שאלון ואסתי נסעו לבית מלון וישובו בערב."

היא תמיד דיברה עליך כאילו אתה נשוי לצבא אך מעולם לא אמרה כי שמך אלון.

האוטו המשיך בנסיעה ועיניה של נדייה התמלאו בדמעות אשר ניגרו על בגדיה כאגלי טל בבוקרו של שחר חדש.

"נדייה אני אוהב אותך אני מצטער כי את סובלת אני פשוט חש כי לא הייתי הוגן כלפייך אך זה אינו בשליטתי אני מאד אוהב אותך נשבע לך"

אני התאהבתי בך אולי ברמה שאני אוהבת את ילדי ממש כך, לכן אני צריכה להרפות ממך ולבקש כי תפסיק לבוא להסיע אותי וכך אני מבקשת כבר עכשיו.

האוטו הגיע לרח' ירמיהו ובמרחק מה מהבית נעצר ונדייה יצאה ממנו ומיהרה לחצות את הכביש ולהגיע למס' 50.

היא עלתה במעלית וצרור המפתחות היה כבר בידה , נדייה פתחה את הדלת וכשוידאה שאין איש בבית הרשתה לעצמה לפרוץ בבכי , בכי שמסביר את מצבה ואת היותה חזקה לוותר עליו מאחר ואיזה ברירה יש לה ??????

לפתע שמעה כי …………………………..