היה היה פעם הקדמה

פלורנס ישבה מול האח המבוערת ושאבה נחמה מרגיע מהחום שמרגיע את שריריה המתוחים אחרי יום נוראי. סביבה כרכרו שני בחורים צעירים, התחרו ביניהם על חיבתה ותודתה.
"אפשר להביא לך משהו?, אפשר לעזור?"שאלו שניהם ביחד והרימו זה אל זה מבטים כחולים זועמים, "לא תודה" ענתה פלורנס בנימה ששידרה "אם תמשיכו לריב אתם עפים מכאן". שני הבחורים עמדו שם ליד הספה ממש כמו טיפשים ובהו בה בלי בושה. הם מוכרים לי, מוכרים כל כך" חשבה פלורנס במהירות אבל מיד סילקה את המחשבה ממוחה "הם מתו במאה השמונה עשרה פלורנס אל תהיי טיפשה" היא חשבה לעצמה. ואז כאילו כדי לפתות את המסכנים עוד יותר היא הניפה את שערה האדום ושריבבה את שפתיה האדומות גם הן ואמרה בקול בכייני "אתם יכולים להתקרב קצת? אני מתחילה להרגיש קצת בודדה…" שני הבנים פחות או יותר דרסו אחד את השני בדרך לספה שעליה ישבה מושא הערצתם.
ברגע שהם התקרבו מספיק כדי לראות את עיניה הכחולות והקרות היא תפסה אותם מצווארוני חולצותיהם ונעצה את שיניה הלבנות והחדות בבשרם החם. שני הבנים פלטו אנחות תשוקה שתמיד אוחזת בבני האדם לאחר נשיכת ערפד. פלורנס הביטה למעלה וראתה את עיניהם הכחולות ושיערם השחור הזהים וחשבה לעצמה "אולי אני ישאיר אותם לכמה זמן, ממזמן לא פגשתי בני אנוש טעימים כל כך…."
אבל עמוק עמוק בראשה חזרה המנטרה "זה הם, זה הם, זה הם" שוב ושוב.