היא.

היא יושבת עם סיגריה ומעשנת, העשן יוצא בסלסולים רכים כמו עשן העולה מן פגר. התלתלים השחורים הארוכים שלה עפים ברוח נגד כוח המשיכה, העיניים שלה פקוחות בזוהר עמום. נראה שיש לה, לפי הצל של הענפים, שתי קרניים של אייל, מזדקרות בהתנשאות עויינת מן הראש, אציליות, מזכירות הזדקרות קרניים של שטן. היא עושה רושם של אלה.
הסיגריה לאט לאט נגמרת. זה הרגל רע, כזה שלא תורם לך באמת לכלום בחיים.

ישבתי איתה פעם בסירה – פעם, בצעירותה. העור הלבן שלה הבריק למראה השמש אשר בהקה בשמיים שמצאתי כחולים להחריד.
התחלנו לשוט, ככה, כי היינו חברות. השיער המתולתל שלה היה צעיר יותר ומרוט יותר, שעירות אחדות עמדו לכבוד הלחות.
היינו אמורות להגיע לאנשהו ביחד. לפעמים הגענו, ואז המשכנו לשוט אל מחוזות יותר עמוקים ופראיים אל תוך האוקיינוס.

סמכתי על הקול המתוק והרך שלה שתמיד הרגשתי שממלא כל חלל, אפילו אין סוף. אהבתי את הדרך בה היא שותה קפה על הבוקר ואהבתי את המבטים המרנינים שהייתה שולחת אל עבר האור. אהבתי את צורתה הגדולה וחום הגוף הרב שבקע ממנה, שיכל להגן על פי עיניי רוחי על לפחות אלף אפרוחים. החיוך המתחכם שלה היה נראה לי טיפשי לעיתים, אבל בגלל קור רוחה והנימה בה השמיעה מילות פיה לא הצלחתי או רציתי ממש להתווכח איתה פנים מול פנים. נתתי לה להיות.
אומנם אני עצמי מתוך מבוכה מעולם לא השהיתי את עיניי עליה ליותר מדי זמן, או נכנסתי אל תוך נבכי נשמתה עמוק מדי דרך עיניה, מחשש שתראה כמה חברה אינטימית היא מסיבה לי. אבל לא היה ניתן להכחיש את לילות הערב בהן היינו שוהות באור בין הערביים, כשדמויותינו הופכות כבר לצללים מושחרים על רקע כתום סגול, כשאנחנו אומרות מילים שמתנגנות בטון של קרבה והזדהות, לוחשות ריקודי סגולה סודיים ומרגישות שאין דבר בעולם שיכול להפריד בין הידידות העמוקה שנרקמה בנינו לבין מצב בו תזדחל או תתפרץ ותתבטא. תתבטא בין אם נרצה או לא.
גם אם לא היה זה מבט שקירב אותנו – נדמה כי ישיבה שותקת לפעמים, בסירת עץ קטנה על סף מים, אמרו הכל. תחושת גורל משותפת נחה ומציפה בעיקר כשאנחנו נחות. זה התחיל להרגיש כל כך אינטנסיבי עד שהרגשתי כי חלק בנו נקשר בצורה כמעט פיזית – תלתל נקשר אל תוך פי ויצר עם הלשון שלי קשר מסובך. זאת הרגשתי גם עם עיניים מושפלות ולא מדברות, גם כשלא לגמרי יכולתי להביט בה במלוא הדרתה ולהפגין חיבה שתמיד רציתי להפגין. חיכיתי ליום שבו לצנוח אל תוך שתי הידיים שלה ירגיש לי בסדר.
אני לא יודעת למה חיכיתי.

אני גם לא יודעת באיזה יום זה היה – אבל נדמה לי שברגע שהיא הסתכלה לתוך איזה בקבוק זכוכית ישן ונוראי שאותו בחיים לא אשכח, ירוק כזה עם לכלוכים שהפכו אותו כמעט לאטום ואקראי לגמרי, חלק מהנשמה שלה נכלאה בפנים. נשמע מעט שטותי וילדותי מצידי לחשוב ככה, אני יודעת, אבל ככה זה מצטייר בזכרון שלי בכל פעם שאני מנסה להזכר ברגע הגורלי והבלתי נמנע ההוא.
היא נהייתה קצת קנאית לפרטיות שלה ולחוצה, כאילו לי ולה (בבקבוק כמובן) אין מספיק מקום. אהבתי לחשוב על זה, שהכל באשמת הבקבוק, שכאשר היא הביטה בו משהו נשאב מן העיניים שלה לתוכו ועכשיו זה נצור בתוכו. בצורה מסויימת הוא מאחסן אותה. חשבתי שזה מתאים לה, גוף קטן וצף על פני מאות גלים של מים. המחשבה על כך ניחמה אותי כי היא סיפקה גם הסברים ופשר. רציתי לדעת שהיא, החלק מן הנשמה שלה, נמצא בתוך הבקבוק גם אם הוא אי שם שוחה לתוך האוקיינוס ואני בכלל לעולם לא אעמוד לידו, רק כדי איזושהי משמעות שנראה שנלקחה מן ההוויה שלה תחזור אל העולם ותספר לי שמה שהיא חושבת שחסר לה לא באמת חסר כי הוא פשוט עף סביבה, מן הסיפור שלה. ה"סיבתיות" שנותנת להכל משמעות, הסיבתיות שהיא כרגע לא מוצאת, נמצאת אפילו בסיפור שלה – הסיפור על איך איבדה סיבה להכל. אולי זה פשוט גרם לי להרגיש צודקת.
אם נתעלם מסיפור הבקבוק, סיפור הרבה פשוט יהיה הסיפור של האסימון. הסיפור של האסימון מתאר איך המבט שלה שהושלך אל עבר הבקבוק זה פשוט כמו האסימון שהושלך בראש שלי כשהבנתי שהיא באמת השתנתה. אולי כשבפעם הראשונה מזה הרבה זמן הפסקתי להיות עיוורת. זה יהיה סיפור שהיא הייתה אוהבת.
אני לעולם לא אודה במצב הרגיש בו הייתי שקועה, תחתיה. גופה נדמה היה שכב עליי כמו שמיכת חורף עבה, מונע ממני לקום ולהסתכל סביב ולראות איך מאגר המים היחידי במדבר קפא לנוכחותה הרבת עוצמה. הייתי במבי שנלכד מתחת לזאב מדמם שסירב לקום ממנו, שבויה לגמרי ברעיונות ומחשבות של עצמי בנוגע לחום הבוקע מן עצמות הזאב המדמם למוות.
שוב – את האצבע אינני יכולה לשים על הרגע בו התהפכה באמת, מה שרק הופך את הסיפור שלי לסוריאליסטי וסובייקטיבי יותר כשאני מביטה בו בדיעבד. אני מבינה שזה רק הצד שלי, ולא מה שקרה באמת. ההבנה שאין לי מושג באמת מה קרה שם גורמת לי לקום בלילה מן סיוטים שכאלה, על הזאב שעודנו חי, נושם וקיים, את חומו כבר הספקתי להרגיש, מזדחל מן תחת המיטה שלי אל עבר השמיכה ופוער שיניים, נותן לאף שלי להרגיש את הבל פיו החם. אני תמיד צורחת בסיוט הזה.
לכן, מה שהוביל אל ההתהפכות השטנית שלה לא נמצא בעמודי הסיפור שלי. הרגע המדוייק הוסף בשכתובים אחר כך את הסיפור כשהבנתי שהרגע הזה חסר. לפעמים נדמה לי שמישהו או משהו ירדו מלמעלה כדי לשבש את תחושת הזמן שלי ולהעלים את הרגע הזה. את טיבו של המשהו או המישהו הזה בחיים לא אדע.

תחושת המועקה החלה מרחפת לא הרבה זמן אחרי שמצאנו את עצמנו בים שוב. גלים גלים בחיפזון נעים מסביב. אם לומר את האמת, הייתי עד כדי כך מסוממת שלא היה לי יותר מדי אכפת ממה שנראה כמו מצב רוחה. ידעתי שאין לאן לברוח, שתינו נשאר בים בכל מקרה.
קשה לי לתאר במילים את מה שהלך שם אחרי כן. זה נשמע קצת כמו חלום, מטיבם של חלומות להיות מוזרים ויוצאי דופן בנוראיות שלהם. אולי הייתה זו פאתה מורגנה של אותו במבי צמא שהדבר הרטוב החם היחידי שיש מסביבו זה הדם שלה, אדום מרדני וזוהר, ואני עשית את הכל לעצמי.
זו הייתה התחלה של סופה, כזו שרק רואים באופק מעט עם העין. אל הסירה נכנס שפריץ של מים. לא רצינו לטבוע, לכן במקום לתת לי לעזור לה להוציא סירים אל המים, היא תפסה אותי במקום. הרגשתי מבולבלת אך לא שמתי על כך את לבי, וביקשתי ממנה לתת לי לעזור לה להוציא את הסירים. אחיזתה התאדקה, לא שומעת את סוף המשפט. היא הפכה אותי אל המים.
לקח לי כמה רגעים ארוכים לצוף שוב. לקחתי נשימת אוויר גדולה ופקחתי את עיניי שהיו מלאות במי מלח צורבים שגרמו להן להתנפח באדום. הקור אפף את גופי כמו עשי לילה שאופפים גזע יחיד של עץ – דבוקים ונרגזים הנראים כחלק ממנו. הבטתי על חרטום הסירה הפעם מלמטה למעלה. אצות ים ויצורים קשיחים ולבנים נדבקו לתחתית שלה. מרוב בהלה והלם ממה שקורה בלעתי כמות כזו של מי ים שחשבתי שבחיים לא אוכל דבר מן ים שוב כדי לא להזכר בטעם הנורא הזה. היה לי קשה לדבר כאילו שואב אבק ייבש את כל הג׳ונגל שהיה בגרוני – אל תוך חבורה של זרדים המתפוררים בכאב ממשב רוח קל. היא שטה משם בלעדיי.
צעקתי לה כל מני דברים. צעקתי לה שאני אוהבת אותה. כששום דבר לא עבד אמרתי לה להזדיין לי מהנוף. היא המשיכה לשוט. ידעתי שאני כבר צועקת את זה כמתה, חורכת את גרוני. המים כבר התחילו בגלים כבר יותר ויותר גבוהים. התמונה של הגבשושים הלבנים והנוראיים שמעולם לא ידעתי שהיו שם לא יצאו לי מהראש, אם כי לא זיהיתי אותם כמו שום דבר מן העולם הזה או משהו שיכולתי לזהות אותו.

היא יושבת עם סיגריה ומעשנת. היא לא יודעת שניצלתי מהיום ההוא, בעזרת ספינת קיטור שעברה שם, כשכבר התחלתי להרגיש את המוות מערפל את חושי ומדביק את עור הבטן שלי אל הגב ועמוד השדרה אותו בצורה מדאיגה שאותה לעומת זאת כבר לא הרגשתי. היא לא יודעת שברגע שעזבה אותי, היה זה גזר דין נורא בהרבה מן המוות שהותיר לי הים. זה היה הרגע בו איבדתי הכל ונותרתי עם לא כלום. היה זה הרגע שלאחר המוות, כשהבנתי שאף ספינת קיטור אז לא עברה. שום הושטת יד לבנה וחולמנית שמבקשת את האחדות שלנו או לפחות דורשת את שלמות הנפש שלי. ננטשתי לגמרי וכשספינת הקיטור הגיעה נדמה שנרדמה היכולת שלי להיות שמחה יחד עם תאי גופי הסחוטים – שכשהתעוררו לאחר מכן בספינה עם שמיכות חמות החלו לצרוח. לא ידעתי אם הם מחפשים אוכל או את חום הגוף שלה. הם לא הבינו שהיא כבר מתה בשבילנו, את החום הצורב הזה לא מרגיש שוב פעם.
היא נראית עייפה, אבל עמידה.
אני חושבת שאם אצא מן השיחים, מלאה בעלים ובענפים ששרטו אותי היא תצרח. תצרח ותעלם אל תוך הלילה כאילו חיות הפרא שתוקפות אותי בלילות הן לא תוצאה שלה, הן אני, השטן שבא לדרוש דין וחשבון מן המעשים שלה. השטן שמתרפק מן העונג שלה, הרכות, מן הצלילים, השקריים כנראה, של ביטחון שתמיד אהבתי שנובעים מן הקול שלה – האם היא יודעת את זה? כי אם כן,  היא בוודאי יודעת השטן שמתחבא לה מבין הצללים הוא שטן סוטה במיוחד. השטן שמביט עליה בלילה בין חבורה של ענפים שמסתירים אותי בחסות החשיכה שלהם, שיאלץ אותה להתמודד עם אל מרובה הפנים. עם הבחורה או הבחור או החיה עם הקרניים, שפעם אהבו אותה מאוד. היא קיוותה שאמות? קרני ענפים ארוכים כשל אייל. הוא מתבונן בדממה מכל מקום. היא קיוותה שאמות? שאחזור? אותו אחד שמסוגל לרצוח בקרירות האופיינית לקניבלים ולא לבני אדם. בדיוק הדבר שהולידה ויצרה מביטנה, מה שרק העיניים שלה יראו – כשיביטו עליי.
החלטתי לא לצאת החוצה.

היא מטיילת בפארק שעשועים גדול בתוך תפאורה של סצינה של סרט בוקרים. אף אחד לא נמצא שם בשעה הזו כי יש הופעה בקצה השני של הפארק. הכל בודד. היא לבושה בשמלה נפוחה וארוכה. בגלל זה אהבתי את זה מאוד.
הפנים שלה חתומות, נעולות כמעט. קשה לדעת על מה היא חושבת או חשה שעה שהלכה.
אני לבשתי שמלה ורודה עדינה קייצית שחשפה רגל. נראיתי בכוונה – כמעט כמו מלאך.
יצאתי מאחורי אחד הבתים עם חבל שהנפתי וכרכתי סביב הרגליים שלה. היא לא יכלה להסתובב, כי כשמשכתי בו נפלה על הרצפה. הא ניסתה לקום או לזחול, אבל זינקתי. כל כך קרובה. היא כל כך כל כך קרובה אליי. רציתי להריח אבל לא יכולתי שעה שקשרתי בעצבנות את הקשר שלי סביב הרגליים שלה. היא לא צעקה.
גררתי אותה אחורנית מחוץ לטווח של השביל וכשסובבתי אותה הפנים שלה התמלאו בתדהמה למראה הפנים שלי. אני חושבת שהיא רצתה לדבר אבל היא לא ממש יכלה שעה שהסרתי מעליה את החלק העליון של השמלה כדי להגיע אל הצוואר החשוף. נשכבתי לידה, הידיים שלה קשורות ליטדות בצדדים, הידיים והרגליים שלי עוטפים את הגוף שלה. יש לי פגיון עם רעל ביד, ואני מניחה אותו בעדינות על עור הצוואר שלה. אני תוהה אם היא בוכה. אני מעבירה את היד של בין השדיים שלה אל עבר הלחי היבשה שכבר הרגישה מתה. לקחתי נשימה אחרונה – ודקרתי.

ככה העפתי אותה מהחיים שלי, במעין מעשייה שלעולם לא אדע אם חלמתי או לא. זה היה סוף קטן ומושלם, רצחתי אותה בצורה הכי רומנטית שאפשר מן חיי. היא, שבמקום לזרוק סירים זרקה אותי אל המים. היא, שבכל מקרה דמותה, המפוקפקת אם אפשר, מתה בשבילנו מהרגע שזרקה אותי לנהר. אני חושבת שבעצמה פגעה הכי הרבה – עוד הרגל רע, כזה שלא תורם לך באמת לכלום בחיים. אני בחיים לא אשכח את מראה העיניים שהיו לה שניה שדקרתי אותה. זה ירשם בתוך תולדות ספרי החיים שלי לנצח, גם אם כחוויה שמתה והיא מצטיירת רק בשחור לבן, ולו רק בשביל להעיף את האשמה שלי על זו שהייתה חברה ואני החלטתי לשחרר. זו שהסיוטים שלה כבר לא מעניינים אותי ואני בכבודי ובעצמי לא אבוא לרדוף אותה בלילה. זו שוויתרתי על אפילו להיות סיבת מכאובה, ואני נותנת לה מעט לדקור אותי, כדי להרגיש שווה איתה, כשהיא מצטיירת בתור פרצוף מופתע ומבוהל שהשארתי אי שם מאחור, מסורטטת בצורה עדינה בשחור לבן שנראית כמו איור דרמטי ונועז לספר ילדים שאי פעם קראתי ופחות לאותו זיכרון ייבש רחוק.