היא

אני זוכר את היום הראשון שראיתי אותך, לבשת בשמלה לבנה וישבת בשולחן בפינה בסוף הכיתה ואני הייתי כל כך בר מזל שהמקום לידך היה פנוי.
"אני יאיר" הצגתי את עצמי בפנייך.
שתיקה שררה בינינו, לחייך נהפכו לסמוקות מבלי יכולת שליטה ולפתע פצחת בפיך "אני אור" והסתכלת עלי. אני לעולם לא אשכח את המבט שלך, איך העיניים החומות שלך חדרו לתוך עיניי וחיוך קטן הופיע בשפתייך. ראיתי במבטך שהתביישת ממני ואני? אני כל כך רציתי להכיר אותך, 'מה עושים? איך שואלים? איך מתקדמים?' שאלות רצו בראשי והמבט שלך ממשיך לחדור לתוך עיניי. קולות המורה העירו אותי ממחשבותיי אבל לא יכולתי שלא לשים לב לריח הבושם שיוצא ממך והסתכלתי עלייך שוב מבלי יכולת שליטה להסיט את מבטי ממך, הסתכלת עליי בחזרה וצחוק מתגלגל יצא ממך, ממבוכה גם אני צחקתי ולפתע כל הכיתה הסתכלה עלינו. ראיתי שהיית קצת לחוצה והחזקתי את ידך.
"יהיה בסדר" אמרתי לך ויישרתי את מבטי כלפי הלוח.
השיעור נגמר והגיעה ההפסקה.
"תודה" אמרת וקמת מהכיסא.
הסתכלתי עלייך, לעזאזל אפילו מאחורה את יפה, הלב שלי דופק ואני מת לגשת אלייך אבל אני עוצר את עצמי.
רעש צלצול המעיד על סיום ההפסקה הגיע, הבנות שהיו סביבך נעלמו ואת נשארת שם לבדך הולכת חזרה למקומך הפעם במבט קצת מושפל ללא החיוך שראיתי בבוקר. נתת לשערך להסתיר את עיניך ולא יצרת איתי מבט במשך כל היום.
סוף היום הגיע, חיבוק פרידה לא היה כנראה גם לא יהיה מאז פנינו לא נפגשו. פגשתי ונפרדתי מאהבה בפעם הראשונה בילדה שקוראים לה אור, האירה וסגרה את עיניי ואני הבטחתי לעצמי שאת הלב השבור אני יאיר, אאיר במלא אור.