היא הייתה פה לפניי פרק 6 אחרון

התעוררתי בשתיים בצהריים, הודעתי לבוס שלי שאני חולה ואני לא יגיע לעבודה היום והמשכתי לישון עוד חצי שעה. כשהחלטתי לקום , הייתי צריכה לגרור את עצמי מהמיטה, אפילו לא חיפשתי את החיוכים בפוסטרים שלי, לא רציתי להרגיש יותר טוב, רציתי רק שקט.אי אפשר לתאר את הריקנות שהרגשתי בלב, לקפה שלי היה טעם מר. לא משנה כמה סוכר הוספתי הטעם לא השתפר. הקפה הזה מר, מר כמו החיים שלי. אבל בכל זאת שתיתי אותו. כל מה שחשבתי עליו זה מה שקרה אתמול. התמונה של נועה רצה לי בראש, לא ידעתי מה אני הולכת לעשות, ואז החלטתי שאני ילך לרובין, וכשאני אראה אותו, אני ידע מה לעשות. ביקשתי מרייצ׳ל את המספר של דניאל,אני צריכה להתנצל על אתמול. התקשרתי.
״הלו?״
״היי דניאל זאת מוניקה״ קיוויתי שהוא יוכל לסלוח לי.
״הו, היי מוניקה.. את עדיין נסערת מאתמול?״ הוא שאל בטון מודאג.
״תקשיב דניאל, אני מצטערת על אתמול.. פשוט הייתי בהלם ממה שאמרת לי,אבל הכל בסדר עכשיו, עיכלתי את זה.״ האמת היא שלא הכל בסדר,אתמול בלילה ניסיתי לחנוק את עצמי, אוחח כמה שאהבתי את רובין..
״אוקיי, אני שמח לשמוע.. אמ אז מה רצית?״
״כעיקרון רציתי להתנצל, אבל חשבתי.. אולי אתה יודע איפה רובין?״ אני חייבת לפגוש אותו.
״אמ כן הוא במאפיה״ רובין עבד במאפיה
״אוקיי תודה, ושוב סליחה על אתמול!״
״זה בסדר, אני מבין אותך .. יאללה ביי״ הוא היה נשמע לחוץ, כאילו מיהר לאן שהוא.
״ביי״
ניתקתי והלכתי למאפייה. הלכתי ברגל כי הרכב שלי עדיין אצל רייצ׳ל העדפתי לתת לה אותו אתמול כי כשאני נסערת ריצה יכולה מאוד לעזור לי. כל הדרך חשבתי על מה שאני הולכת להגיד,למרות שהחלטתי לחכות עד שאני יראה אותו, לא יכולתי שלא לחשוב על זה
הדרך היתה ארוכה ומייגעת. הגעתי,ראיתי את רובין מוכר דונאטס לאיש השמן בקופה,הייתי מאחוריו בתור.
״היי מון! מה את עושה פה״ פניו היו מוארות כשהסתכל עליי.אבל עכשיו אני יודעת,זה לא בגללי, זה בגלל שאני דומה לנועה. ״אני צריכה לדבר איתך דחוף.״ אמרתי. פניו הראו דאגה ״אוקיי.. אני יבקש ממישהו להחליף אותי,נדבר במחסן״ הוא ביקש מהמוכרת לידו להחליף אותו לשנייה,והוביל אותי למחסן.הלב שלי דופק בחוזקה בעוד אנחנו מתקרבים לדלת המחסן.אני חושבת שאני יודעת מה אני הולכת להגיד לו. נכנסנו למחסן.
״מה קרה מוניקה?״ הוא שאל בטון מודאג
״אני יודעת רובין,אני יודעת על נועה״ אמרתי בקול רועד
״מה את יודעת על אחותי?״ התעצבנתי שהוא ממשיך להכחיש
״די כבר! אני יודעת שהיא לא אחותך!״ התמלאתי ביטחון
״הו.. מון אני מצטער..אני..״ ״-די! זה נגמר רובין! אני לא אסלח לך!״ קטעתי אותו
״מוניקה למה את אומרת את זה? אני אוהב אותך!״ המילים והקול המודאג שלו בילבלו אותי,אבל התעשטתי. ״אתה לא אוהב אותי אתה אוהב אותה!!״ צעקתי דמעות החלו למלות את פניי פרצתי בבכי והתמוטטתי על רצפת המחסן הנוקשה, כאילו לא בכיתי מספיק אתמול. הוא התכופף אליי ואחז את פניי ״אל תעשי לי את זה. ב..בבקשה, תישארי איתי, א..אני אוהב אותך.״ הוא אמר כשפניו מתחילות להתמלא בדמעות. הפסקתי לבכות והסתכלתי עליו , הסתכלתי ישר בעיניים הכחולות היפות שלו ואמרתי ״אתה יודע, אני מסתכלת עלייך ורואה אותך ורק אותך עם העיינים היפות שלך השיער המושלם והלב שלך,הלב הטוב שלך. אבל אתה.. אתה מסתכל עליי ואתה לא רואה אותי, אתה רואה אותה.״ דחפתי אותו ממני והלכתי לכיוון היציאה האחורית כשמאחורי אני שומעת אותו פורץ בבכי וצועק את השם שלי. אני מתחילה להחלש, הוא צריך אותי , אני צריכה לחזור. עמדתי להסתובב חזרה עד ששמעתי אותו צועק את השם שלה , עצרתי את הסיבוב והמשכתי ללכת,עם דמעות בעיניים פשוט אמרתי לעצמי 'את לא חוזרת לשם׳,׳הוא לא אוהב אותך׳, ׳את חזקה׳. המשכתי ללכת הסתכלתי על השמיים,כבר לילה.הדרך הייתה חשוכה ורק גרמה לי לרצות לחזור אליו, אבל לא, אני לא חוזרת, אני אלך הביתה, ומבחינתי רובין זה היסטוריה.