היא באמת אהבה אותו-

היא אהבה אותו. היא באמת אהבה אותו אהבת אמת. היא הייתה יכולה להסתכל עליו שעות ולא להתעייף אף פעם. החיוך שלו היה כובש. השיניים הישרות והקסומות שלו. שבכל רגע שהוא היה מסיט את מבטו לעברה, הרגיש לה כמו אשליה. כאילו העולם קופא והמבטים שלהם מצטלבים ויוצרים מעין הרמוניה קסומה כזו. אבל לאט לאט היא הבינה שהאשליה הזו עומדת להתפוצץ לה בידיים, לרסיסים. שזה סתם. שאין דבר כזה. האהבה הזו היא לעולם לא הייתה ולא תהיה אהבת אמת. וכשהיא תהיה? זה רק כשהיא תגיע משני הכיוונים. כי אם היא תהיה חד צדדית, האם היא תחשב כאהבה? זה מדכא שרק צד אחד אוהב והצד השני יושב בחיבוק ידיים מבלי מעשה.
אני ראיתי עליה, על איך שהיא באה להתקרב ואת הפחד שהיה לה בעיניים, החשק להימשך אך שוב פעם, אותו הפחד שרודף אותה יותר מידיי. כי ידעתי, אני ידעתי שאם היא באמת תרגיש בקרבה הזו, בחום המזויף שהוא יוצר בכל פעם מחדש כשהוא רק מביט בה. אני ידעתי שהיא תיפגע. אני ידעתי שכל הקרבה והמשיכה הזאת שעומדת על ליבה, זאת שהיא גורמת לעצמה, תהיה מיותרת. ולמה? כי היא רק תיפגע יותר ויותר. כמו סכין, שתחדור לאט לאט פנימה, בכאב רב ובסוף? בסוף היא תשאיר צלקת. והצלקת הזאת? היא תישאר שם. חרוטה. ולא תזוז. אני בטוחה בזה. היא תעמוד שם בשקט בשקט. וזה פשוט לא הוגן! זה לא הוגן שהיא צריכה לסבול את כל הכאב הזה, לראות את כל המהלכים המהפנטים והמתעתעים הללו שהוא עושה לכל ילדה וילדה. וכולן נמסות ממנו. באמת כולן. הוא רק עובר וכולן מפנות את המבט אליו. כי אי אפשר להתעלם מהיופי שלו, הוא באמת מדהים. יש לו מבט שובב כזה, אחר. מבט מיוחד. מבט שאין לאף אחד. מבט שרק האחת האמיתית, תוכל לראות את המקור, ולא אתה הזיוף. אותה ילדה שברגע שהוא יעבור, לא תסתכל לעברו בכלל, כי היא יודעת את האמת. את השקר שעובר שם. את האהבה שאין שם. היא באמת אהבה אותו….