היא אף פעם לא בוכה

היא אף פעם לא בוכה.
אף פעם.
היא אף פעם לא בוכה.
ואתה ידעת את זה.
ידעת את זה טוב מאוד אפילו.
איך לא תדע אחריי חמש שנים של זוגיות?
איך זה הגיוני? תמיד חשבת לעצמך.
אפילו לא בהלוויה הכי עצובה או בסרט הכי מרגש..
היא אף פעם לא בוכה.
"שום דבר לא יגרום לי לבכות." היא חזרה ואמרה, עם העיניים הבורקות האלה בחשכה.
כששאלת אותה מתי הייתה הפעם האחרונה שבכתה, היא אמרה "כשהייתי ילדה קטנה."
אז עשרים שנה ואפילו לא דמעה?
איך בן אדם יכול לא לבכות? אנחנו בוכים כדי להוציא את הכאב שלנו החוצה, כדי לרחם על עצמינו, ואז אחריי כל הבכי, במקום מסוים, להרגיש טוב עם עצמינו.
אז מה? היא אף פעם לא הרגישה רע?
לא.
היא הרגישה רע, וסבלה, כל החיים שלה.
אפילו אתה בכית אחריי המוות של אביה.
אבל היא..
אפילו לא דמעה.
אז היא בעצם חזקה.
חזקה. אמיצה. בלתי ניתנת לשבירה.
אהבת את זה בה.
לעזאזל, אהבת אותה.
הערצת את החוזק שלה.
הערצת בה הכל.
"אני עוד אגרום לך לבכות." אמרת מבין הסדינים בשעת לילה מאוחרת, אחרי שהעברת הרבה זמן במחשבות עליה.
לא חשבת שהיא ערה, אבל היא הסתובבה לצידך ואמרה "אף אחד לא יגרום לי לבכות. אפילו לא אתה."
ונרדמה.

וכשהיא עמדה מולך.
ליד הדלת, כשלבשת את בגדי הצבא.
היא נראתה כולה שברירית ועצובה.
הסתכלת עמוק בעיניה, ולא הבנת.
מה קרה?
היא הסתכלה עליך והתחננה בעיניה, עוד שנייה והיא ירדה לברכיה.
"אל תלך.. בבקשה.. אני אוהבת אותך.." היא יבבה.
ופשוט לא האמנת,
היא בכתה.