הטירוף שנקרא חיי -פרק 7

אחזתי במוט האחרון והרגשתי שהוא מסתובב. 'הוא אולי לא יציב אבל אני לא אתן לזה להפריע לי!' חשבתי.
אחזתי בו ביד אחת אז ראיתי שחלק בו מתכופף, לא נורא.
אחזתי בו ביד השניה, ואז המוט נשבר.
צרחתי בעודי מנופפת בידי כדי למצוא אחיזה, והרגשתי משהו קשה פוגע באחורי הראש שלי.
ואז, אז הכל התחיל להיטשטש.
איבדתי את ההכרה.

רעשים.
כל כך הרבה רעשים.
אני שוכבת איפשהו, באיזו שהיא תנוחה, אני לא מרגישה את הגוף, אבל אני לא מתעמקת בזה.
סביבי יש רעשים.
כל כך הרבה רעשים.
אני מנסה להקשיב.
"הילי!" נשמע קולה של אמא שלי "את בסדר?"
אני רוצה לענות לה אבל אני עייפה מדי.
"מה קרה לה?" היא שואלת.
"היא עשתה את המסלול שעשינו בשיעור ספורט והמוט האחרון בסולמות, שכנראה היה לא יציב, נשבר." אמר קולו של רוי.
לאט לאט אני מתחילה להרגיש את היד שלי ואני מרגישה שמישהו מחזיק לי אותה.
"הילי," אמר קול שאזהה בכל מקום ובכל מצב, קולו של אדם.
"בבקשה, בבקשה תתעוררי" מילמל והצמיד את היד שלי ללחי שלו.
ניסיתי להזיז את האצבע את התנועה הייתה כל כך חלשה שאדם לא הרגיש אותה.
"תודה שפעלתם מהר ברגע שהיא נפלה" אמרה אמא.
"רק הרמתי אותה" אמר רוי "זה כלום, אדם עשה את כל פעולות ההחייאה."
אדם ניסה להחיות אותי? ורוי הרים אותי? אווו איזה חמודים!
הרגשתי עכשיו את כל הגוף.
כאב חד תקף אותי לפתע.
הראש שלי כאב מאוד, כאילו פיצצו לי עכשיו את המוח עם דינמיט.
כפי שהכאב התחיל כך הוא נעלם. בפתאומיות.
הרגשתי שאני צריכה לפקוח עיניים.
ברגע שפקחתי אותן הסתנוורתי כל כך חזק שלא ראיתי כלום חוץ מאור לבן.
"הילי!" נשמעה צעקה של שלושה קולות.
"האור.." מלמלתי "יש פה אור.."
"לא הילי! אל תלכי אל האור! תישארי כאן! תישארי איתנו!" צעק אדם ותפס לי את הפנים.
צחקתי.
"לא סתומי, יש פה אור, תכסו את החלונות."
אדם נאנח בהקלה, עזב את פני ואמר "כן.. ידעתי את זה…"
צחקתי שוב.
"איך את מרגישה?" שאלה אמא.
"יותר טוב, תודה, אבל כואב לי הראש."
"היה לך זעזוע מוח. ברור שהוא יכאב" אמרה אמא וליטפה לי את הלחי.
"זעזוע מוח? מה? ממה? אני רק זוכרת שהתרסקתי על הרצפה וזהו- אההה" נפל לי האסימון. זעזוע המחו נגרם לי בגלל הנפילה.
גאון הילי… את גאון…
"איפה אני?"
"בבית החולים" אמר רוי.
"ומתי משחררים אותי?"
"כשיראו שיפור" אמרה אמא.
"אמא את יכולה להביא לי משהו לאכול?" שאלתי.
"בטח" ענתה והלכה.
אדם חזר לשבת ולהחזיק לי את היד.
רוי התקרב והתיישב במקום של אמא, על המיטה לידי.
"מה בדיוק קרה?" שאלתי
"עדי חיבלה במוט. ראתי אותה בתור שלה עם מברג קטן. כנראה בגלל זה היא נעמדה ממש לפנייך." אמר אדם.
"ה.. ה… הכלבה הזאת!" אמרתי ומהר כיסיתי את פי.
המומה.
אף פעם לא קיללתי בקול רם לפני זה.
"היא אכן יצור" אמר רוי.
"מה קרה אחרי שנפלתי?" שאלתי.
"כשראיתי שאת לא קמת מיד רצתי וראיתי אותך שוכבת שם, מעולפת, דם זורם לך בכמות קטנה מהעורף…" אמר אדם "ישר הרמתי לך את הרגלים כדי שיזרום לך דם לראש. לא עבד. ניסיתי להעיר אותך בטפיחות קלות, גם לא עבד. אפילו ניסיתי הנשמה מפה לפה. לא קמת. לא ידעתי מה עוד לעשות" הקול של אדם נהיה חנוק. כאילו כואב לו להיזכר בזה.
"אז אני ראיתי אותו ושהוא לא מצליח, ניגשתי במהירות והרמתי אותך והתחלנו שנינו לרוץ לכיוון חדר האחות. שם המורים ראו אותך וישר הזמינו אמבולנס. כשהגענו לשם לקחו אותך לטיפול נמרץ ועשו לך תפרים, חבשו לך את הראש ומאז את כאן." השלים רוי.
"תודה" אמרתי.
הרמתי את היד וקירבתי אלי את הפנים של רוי.
נשקתי לו על הלחי. הוא חייך. חיוך של מיליון דולר! מינימום!
ואז קירבתי אלי גם את הפנים של אדם ונשקתי גם לו.
החמוד הזה הסמיק ואמר "אני שמח שאת בסדר."
"גם אני" חייכתי "אחרת איך הייתי יכולה לנקום בעדי?"
"כבר מתכננת נקמה?" שאל רוי.
"הווו כן… רוצים לעזור לי?"
"בטח!" אמרו שניהם בו זמנית.
"אז ככה, זה מה שנעשה…"