הטירוף שנקרא חיי – פרק 5 חלק ב'

-הבטתי על הרגליים שלי ועצרתי לרגע כדי סדר את הגרבים כדי שיגיעו עד הברכיים.
כשקמתי המשכתי ללכת, מביטה למטה ואז נתקעתי במשהו, או יותר נכון, במישהו.
אמרתי "סליחה" והרמתי את המבט, ואז קלטתי במי נתקלתי.-

נתקלתי בבחור הכי חתיך שראיתי אי פעם!
הוא היה גבוה, עם שיער שחור קצר אך פרוע, עיניים אפורות-כחולות, שפתיים דקות שנמתחו לחיוך גדול וחשפו שיניים ישרות ולבנות שבהחלט הוכיחו שיש כמה סוגי לבן, ואף חמוד קצת קצת סולד, אבל ממש ממש טיפה!
הוא לבש חולצת טי לבנה רפויה שבכל זאת ראו דרכה את שרירי החזה המפותחים שלו, ג'ינס כחול כהה כהה צמוד כזה של בנים ונעלי ספורט שחורות של חברה מובחרת כלשהי.
"זה בסדר, היי אני רוי" אוי אלוהים אדירים אפילו השם שלו מושלם! רוי… רו-י… ר-ו-י… ר-וי… רוי… כן, מושלם בכל צורה!
הוא הושיט את ידו השרירית ללחיצה ואני, לא הבנתי מה הוא רוצה ממני במשך ה-2 שניות הראשונות…
"אהה" אמרתי, התעשתתי ונתתי לו את ידי ללחיצה. אבל הוא לא לחץ אותה. הוא נשק לי בגב היד ואמר "ואיך קוראים לך?"
הייתי בשוק של החיים שלי, איזה ג'נטלמן! גם חתיך וגם עושה אחלה של יופי ראשוני!
"היי… אממ… מי אני? אני…" אוומייגאד לרגע שכחתי איך קוראים לי! "אני ליהי, אה סליחה הילי" יופי מוח! גאד אני סתומה! מה יש ברוי הזה, חוץ מזה שהוא שלמות מדברת, מלאך משמיים, היופי בהתגלמותו וג'נטלמן מדהים? שגורם לי לאבד עשתונות? אני אפילו לא מכירה אותו! אולי הוא דו פרצופי כמו אורן? מצד שני את אורן הכרתי מספיק זמן ובכל זאת לא עליתי על איזה חלאה הוא בזמן…
"הילי? שם יפה" אהה ושחכתי לציין שיש לו את הקול הכי מושלם ששמעתי! עבה אבל גם רך, עדין אבל מחוספס, אוף! טוב מה אתם רוצים ממני? אני לא יודעת לתאר קול של בנאדם!
"תודה" אמרתי "גם שלך"
"רוי? שם פשוט לחלוטין"
"מי אמר פשוט זה לא יפה?" כל הכבוד הילי! סוף סוף הברקה אחת בכל השיחה הזאת! אני כל כך גאה בי עכשיו!
"צודקת" אמר וחייך את חיוכו המדהים " תגידי את יכולה לומר לי איפה פה המזכירות?"
"בטח אין בעיה, אני אלווה אותך" התחלנו ללכת לכיוון הזכירות.
"אז אתה חדש בעיר?" שאלתי.
"כן… עברנו לפני חודש" אמר.
"מאיפה?"
"מסן פרנסיסקו"
"באמת? אין לך מבטע אמריקאי" התפלאתי.
"כי נולדתי בארץ ובגיל 6 עברנו לאמריקה" ענה.
"אהה טוב הנה המזכירות" אמרתי ובדיוק אדם יצא מהבניין.
"אדם!" צעקתי ונופפתי לעברו, "תכיר! זה רוי! הוא חדש! טרי טרי מסן פרנסיסיקו!"
"מה אני לחמניה?" שאל רוי.
"יותר בכיוון של קוראסון" אמרתי.
הוא צחק.
"היי" אמר אדם.
"היי" ענה רוי.
"רוי זה אדם, הוא החבר הכי טוב שלי" אמרתי תוך כדי שאני באה וקופצת לאדם על הגב ואומרת לו "אדם, שק קמח עד הכיתה!"
רוי הביט בנו בהלם משועשע "אמא שלי בהריון אז הילי החליטה שאני צריך להתאמן בלעשות שקי קמח" הסביר אדם.
"ויותר משמחתי להציע את עצמי למשימה!" אמרתי "ועכשיו, לכיתה!" קראתי בקול של גיבור על והרמתי את ידי כמו סופרמן.
"ביי" צעקתי לרוי ונופפתי לו בידי ואז חזרתי לפוזה שלי.
בכניסה לכיתה אדם הוריד אותי ואמר "הוא נראה אחלה"
"כן" אמרתי "הוא בהחלט נראה לא רע… לא רע בכלל…"
"את רוצה לספר לי משהו?" שאל חטטנות אופיינית.
הרגשתי שאני מסמיקה ואמרתי "כן! שאתה קרציה!"
אדם צחק והלכנו לשולחן שלנו.
הצילצול נשמע ואז המורה נכנסה לכיתה.
"תלמידים, אני רוצה להכיר לכם תלמיד חדש, רוי הוטמן, הישר מסן פרנסיסקו"
רויי נכנס לכיתה וכצפוי, כל הבנות הביטו בו בהלם.
וכמעט ראיי את הכוונת שעליו שמה אותו עדי.
הוא פסע למרכז הכיתה ואז הבחין בי והאדם.
"היי הילי! היי אדם!" צעק ונופף אלינו.
כל הילדים בכיתה הביטו בי והרגשתי שהחיים שלי לוהטות.. יותר מדי תשומת לב.. זוהי הולכת להיות בעיה כשאני אהיה מפורסמת.. ציינתי לעצמי באיזו פינה נידחת בראשי.
ראיתי את עדי מביטה בי בכעס וכל הביישנות נעלמה.
"היי!" אמרתי ונופפתי לו.
"היי.." מלמל אדם.
"הו אני רואה שרכשת חברים חדשים. ובגלל שאני רוצה שמישהו שאתה מכיר יעדכן אותך בכל החומר אתה תעבור לשבת ליד הילי ואדם יעבור לשבת ליד עומר" אמרה המורה.
אוי לא! אדם עובר שולחן! טוב לא נורא… תמיד תהיה לנו את ההפסקה!

" למה לא אמרת לי שאתה בכיתה ט'4?"
"כי לא שאלת" ענה "פעם הבאה תבדקי עובדות".
"זאת נקמה על הקוראסון?" שאלתי.
"כן" אמר וחייך "אני יותר טיפוס של בגט".
חייכתי לרוי וחשבתי שאולי, אבל רק אולי, היקום שלח לי אותו בתור מתנה. מתנה עם כרטיס ברכה שבה כתוב "תשיגי אותו! הוא שלך!".
והיי, מי אני שאגיד לא למתנות בחינם?