הטירוף שנקרא חיי -פרק 2

-הלכתי על קצת האצבעות לחדר של אורן עם המתנה שלי ופתחתי את הדלת בשקט, ולא האמנתי למראה עיני!-

אורן, החבר שלי, ישב לו והתנשק עם עדי, החברה הכי טובה שלי!
"מושלמת" שמעתי אותו לוחש לה ואת עדי עונה לו "לא, אתה מושלם".
אני זוכרת איך עמדתי שם והרגשתי שמשהו נשבר בתוך החזה שלי.
הידיים שלי רעדו והלב שלי (או מה שנשאר ממנו) החסיר פעימה.
הרגשתי את המתנה שלי נשמטת ונשברת, זה היה הדיסק האהוב עליו אבל לא יחסתי לזה חשיבות.
אורן הסתובב וראה אותי ועדי, טוב, עדי סתם ישבה שם ונראתה כמו שטן.
"הילי" אמר "מה את עושה פה?" הקול שלו רעד.
"רציתי להפתיע אותך, היום זה יום השנה שלנו, באמת חשבתי שאקבל הפתעה ממך… ובאמת קיבלתי… אפילו שציפיתי לקבל משהו קצת יותר נעים… אבל מצד שני, תמיד היית גרוע בבחירת מתנות.." מלמלתי.
בקושי הצלחתי להתאפק שלא לפרוץ בבכי.
"מה? הילי.." נעלמו לו המילים? יופי! שישתוק! כבר הרס מספיק!
חסמתי בכוח את הדמעות ואמרתי "אל תדבר איתי יותר בחיים שלך!" הופתעתי שזה יצא לי בטון שקט ומאיים "ואת" הבטתי אל עדי "בוגדת מסריחה! איך את מעיזה לקרוא לעצמך חברה?! אל תתקרבי אלי יותר!" הרגשתי שזה יותר מדי ויצאתי משם בסערה.
ברגע שיצאתי מהבניין התחלתי לרוץ, רק להתרחק משם. לא יכולתי להתאפק והדמעות פרצו ממני כמו נהר. הרגליים שלי נשאו אותי למקום כלשהו… לא ידעתי לאן. רצתי בוכה בלי אפשרות לעצור אף אחד מהם.
הרגשתי שאני חייבת לעשות משהו כדי לגרום לכאב להיעלם, משהו, לא משנה מה! לפתע נתקלתי במישהו.
נחתתי על הרצפה.
הרמתי את הראש וראיתי את אדם.
אדם הוא ילד מהכיתה שלי. היא ידיד של כולם. הוא מהילדים שלא משנה איפה תוקעים אותם הם יסתדרו. ואפשר להבין למה, הוא ילד ממש נחמד.
"מה קרה?" שאל ועזר לי לקום.
"תפסתי את עדי ואת אורן מתנשקים, וזה יום השנה שלנו!" מלמלתי וזרם חדש שלי שמעות החל
"חלאות" אמר אדם "בואי".
הוא התחיל ללכת איתי ולא שאל יותר.
הוא ליווה אותי עד הבית. כשהגענו לקומה שלי הבטתי בדלת הדירה ונזכרתי איך שאורן היה בדיוק במקום הזה לפני שנה, ורגע של חולשה תקף אותי.
הבנתי שאני לא מסוגלת להישאר לבד עכשיו.
"אתה יכול להישאר?" שאלתי את אדם, נבוכה מעט "אין אף אחד אצלי בבית ואני לא מסוגלת להיות לבד עכשיו".
"כמובן" ענה.
נכנסנו אלי הביתה והלכנו לחדר שלי, התיישבתי על המיטה וחיבקתי את אחד הדובים הפרוותים שלי.
אדם התיישב לידי, כרך את ידו סביב כתפי, והצמיד אותי אליו.
התכרבלתי בחזו ופשוט בכיתי עליו והוא לא התלונן, לא, הוא פשוט ישב שם ליטף לי את השיער ואמר "שה שה הוא לא שווה את זה. אל תבכי עליו את יכולה להשיג 100 כמוהו וטובים ממנו"
ידעתי את זה אבל הלב שלי סירב להפסיק לכאוב.
וכך ישבנו שעות על גבי שעות, עד שנגמרו לי הדמעות.