הטירוף שנקרא חיי- פרק 12

אני ואדם התנתקנו זה מזו במהירות.
"אממ.. היי רוי" אמרתי "מה.. מה אתה עושה פה?"
"אממ… אני… חשבתי שנעבוד על הנקמה… אבל אני רואה שאתם עסוקים אז.. אממ.. אני אחזור אחר כך" אמר ויצא.
הבטתי באדם והייתי חסרת מילים בפי.
"מה זה היה עכשיו?" לחש
"אנ-אני לא יודעת" הכרחתי את עצמי לענות.
"מה הבעיה שלו?!" אמר אדם בכעס.
"למה אתה כועס?" לא הבנתי. באמת שלא הבנתי. צירוף מקרים מביך. קורה.
"כי הוא ידע שאני פה ובכל זאת בא! אמרתי לו! אמרתי לו שאני בא אליך אחרי הלימודים ושלא יגיע! הוא ידע ובכל זאת בא! מה הוא רוצה?!"
"מה?! למה אמרת לו? מה זה משנה לך?" שאלתי גם אני בכעס.
מה זה משנה לו אם רוי בא או לא בא? מה זה קשור בכלל?
"כי ככה! כי זה משנה!" הגביר אדם את קולו.
"למה זה משנה?! ואל תצעק עלי!" צעקתי בחזרה.
"כי ככה! זה למה! ואני כן אצעק אליך!"
"אבל תסביר לי למה! ואתה לא תצעק עלי!"
"לא רוצה להסביר לך למה! למה לי לא לצעוק עליך?!"
"אתה יכול לא לרצות! אתה צריך להסביר לי! ואל תצעק עלי כי אני רגישה לצעקות!"
"אני לא צריך כלום! אל תחליטי עלי! ולצעוק זה לדבר ממש חזק! את אוהבת לדבר!"
"אני כן אחליט עליך! וזה ממש לא כמו לדבר חזק!"
"מי את שתחליטי עלי?! וזה כן!"
"אני החברה שלך! וזה לא!"
"אז מה?! וזה כן!"
"מה אז מה?! וזה לא!"
"מה מה אז מה?! זה שאת חברה שלי לא אומר שאת מחליטה עלי! וזה כן!"
"זה לא.. אבל זה אומר שאתה חייב לי הסברים! וזה לא!"
"זה לא אומר כלום חוץ מזה שאני אוהב אותך! וזה כן!"
"גם אני אוהבת אותך! וזה לא!"
הוא לא ענה. עמדנו זה מול זו הבטנו אחד על השניה.
התקרבתי אליו, חיבקתי אותו והצמדתי את ראשי לחזהו.
הרגשתי את ההלם שלו כשהוא עטף אותי בידיו.
"מה את עושה?" הפעם לחש.
"מחבקת אותך" עניתי בקול רגוע.
"למה?" שאל.
"כי אני אוהבת אותך ולא רוצה לריב איתך" עניתי בפשטות.
הרגשתי את זרועותיו מתהדקות סביבי.
"גם אני לא רוצה לריב איתך. זה פשוט.. רוי. הוא עצבן אותי. ביקשתי ממנו שלא יבוא כי.. כי רציתי להיות איתך לבד. לדבר. להבין. פשוט, להיות איתך. את כועסת?"
"למה לי לכעוס? אני הרי אוהבת אותך ואת הנוכחות שלך פה." עניתי.
"הי, את יודעת מה גיליתי? זה הריב הראשון שלנו!" אמר ובקולו נשמעה מעט התרגשות.
"נכון!" אמרתי והתנתקתי מחיבוקו ונישקתי אותו.
"אנחנו כזה זוג דביק!" הוספתי וצחקתי.
"מי אמר שזה רע?" חייך וחיבק אותי שוב.