הטירוף שנקרא חיי – פרק 11

חייכתי לי והרגשתי מאושרת.
ואז נזכרתי שעדי בטח תנסה להרוס לי גם את זה, אז החלטתי להמשיך בנקמה.
לא משנה כמה מבלבל הולך להיות החלק הבא בשביל אדם ורוי, ובעיקר בשבילי.

בסוף היום אני ואדם הלכנו ישר אלי הביתה.
התיישבנו בחדר שלי, שהוא המרתף שלנו לשעבר, והתחלנו לדבר.
"מה קרה פה?" שאלתי.
"לא יודע… קרה משהו?" שאל אדם.
"כאילו… אנחנו חברים…" מלמלתי, עדיין מעכלת שהשלמות הזאת שלי.
"אהה זה.. כן… גם לי אין מושג…" אמר.
"זה מרגיש קצת מוזר.." אמרתי והוא השפיל את מבטו "אבל מוזר טוב…" הוספתי והוא הרים את ראשו ועיניו נצצו בתקווה.
"ממתי את מרגיש ככה אלי?" שאלתי לפתע.
אדם הביט בי, כאילו שוקל אם לענות לי או לא, ואז התקרב אלי עד שישב לידי ואני הסתובבתי וישבת ישיבה מזרחית כך שיצא שישבנו על המיטה שלי אחת מול השני.
הוא הביט לי בעיניים ואמר "מאז שהתנגשת בי אחרי שראית את אורן ועדי."
לרגע העיניים שלו נצצו בצבע זהוב ואז חזרו לצבע הירוק שלהן.
"ממתי את מרגישה ככה?" שאל.
"אממ…" השפלתי את מבטי והתחלתי לשחק באצבעות ידיי "מאז שנישקת אותי, אבל את הנשיקה שעדי ראתה… לא מהנשיקה הראשונה… אפילו שהנשיקה הראשונה קצת דגדגה לי בשפתיים…"
הרגשתי מטופשת.
הוא אוהב אותי כבר תקופה ארוכה! ואני? רק מהיום! ואפילו לא מתחילת היום!
"הי," אמר והרים את הסנטר שלי כדי שיוכל להביט בעיניי, "לנשיקה השניה הכנסתי את כל האהבה שלי, את כל הרגשות שלי, את כל התשוקה, התקווה, האושר, והשמחה שנגרמים לי ברגע שאני רואה אותך. הכנסתי לתוכה גם את כל הדברים שאני אוהב בך, את הטמטום שלך, אי השפיות שלך, השיגעון שלך-" "הי!" קטעתי אותו, נעלבת.
"את איך שאת נעלבת בקלות, את איך שאת מסמיקה, כמו עכשיו, את זה שאת תמיד שורפת את הטוסט, את השיער שלך, בעיקר כשהוא מתבלגן לך ואת מנסה כל הזמן לסדר אותו, את זה שלוקח לך שעות להתארגן בבוקר, את זה שאת רצה כמו צ'יטה שבורחת משרפה עם התינוקות שלה, את איך שאת מצחיקה אותי אפילו בלי לדבר, איך שאת אוכלת, איך שאת שותה, ובכללי, את איך שאת! אני פשוט אוהב אותך!"
הבטתי בו ופשוט התרגשתי!
התרגשתי מזה שהוא שלי, מזה שהוא כל כך אוהב אותי, מזה שאני כל כך אוהבת אותו!
ומזה שאנחנו יחד, מזה שאף אחד לא יכול להרוס את מה שיש בינינו גם אם הוא יפריד בינינו למשך כל החיים!
הוא קירב את הראש שלי לראשו ונישק אותי נשיקה אחת.
נשיקה אחת קטנה.
שגרמה לי להרגיש את כל מה שהוא אמר.
זה היה כל כך מציאותי, יכולתי להרגיש בפה את הטעם של הטוסטים השרופים המפורסמים שלי כל כך טוב שכמעט עצרתי את הנשיקה כדי לשים גלוס בטעם תות.
הרגשתי שאני גן עדן! פשוט גן עדן!
ואז הוא התרחק ממני והרגשתי שחזרתי לאדמה.
לא יכולתי להגיב בשום דרך אחרת חוץ מלחייך.
הוא חייך אלי ופשוט הפלתי את עצמי עליו ,מחבקת ומנשקת אותו.
הוא התנתק ממני, שוב, חשבתי בעצב, ואז חייך ואמר "את יצור הכי חמוד שאני מכיר!"
"יצור?!" שאלתי והתנתקתי מהחיבוק שיזמתי בעצמי.
"תגידי שזה לא נכון ואני לא קרא לך ככה יותר לעולם" אמר בחיוך בעודו מתרומם לישיבה.
"אוף… אני שונאת כאתה צודק…" אמרתי.
"אבל אני תמיד צודק…" אמר "זאת אומרת שאת שונאת אותי?"
חייכתי ואמרתי "אתה יודע שזה בלתי אפשר לשנוא אותך".
שוב הוא נישק אותי.
נישקתי אותו בחזרה, כורכת סביבו את ידיי, כמו שני נחשים מתפתלים ומחליטה לא לשחרר אותו לעולם!
הרגשתי את ידו מלטפת את ראשי ויורדת עד הגב התחתון שלי ונעצרת שמה.
חסר לו שהיא הייתה יורדת יותר למטה. חשבתי לי.
בדיוק כשהחלטתי איזה עונש הוא יקבל אם הוא יחצה את הגבול שמעתי קול שיעול.
הבטתי לכיוון ממנו בקע השיעול וראיתי את רוי, עם הדלת האחורית מפתוחה מאחוריו, עומד עם קלסר הנקמה שלנו ועל פניו הייתה הבעת הלם טוטאלית.
אופס?