הטירוף שנקרא חיי -פרק 1

הלכתי ברחוב, מתבוננת לי בפנסים. זו הייתה שעת ערב לא מאוחרת אך השמים היו בכל זאת שחורים. הפנסים גרמו לזיכרון לעלות לו לנגד עיני.
ראיתי את אורן פוסע לצידי ומלווה אותי בדרך חזרה מן הפיצה.
"חכי" אמר. עצרתי. הסתובבתי והבטתי בעיניו החומות והחמות שמשום-מה תמיד הזכירו לי את המערבלים הגדולים של השוקולד במקס-ברנר.
הוא חייך והרגשתי שליבי מפרפר. חיבבתי מאוד את אורן, לא רק בגלל היופי הכובש שלו אלא גם בגלל האישיות המיוחדת שלו.
"מה?" שאלתי
"אני רציתי להגיד לך ש.."
"מה?"
"טוב זה קשה לומר את זה גם ככה אל תלחצי עלי!" אמר וחייך "אני.. אני ממש מחבב אותך הילי, אני.. את רוצה להיות חברה שלי?" פלט פתאום.
אני זוכרת איך הרגשתי שכל הפרפרים שבלב ובבטן שלי התפוצצו כל אחד לכמה פרפרים, יותר גדולים ויותר מהירים. "כן!" אמרתי וחייכתי כמו משוגעת!
שנתיים הרגשתי ככה כלפיו והייתי בטוחה שאני כזאת, אאוטסיידרית, לא קשורה, ושבר אותי כשהוא וגל נהיו חברים, ואז הוא ונוי, ואז הוא ואלינור, ואז הפסקתי לספור…
הרגשתי שאני רועדת מהתרגשות "קר לך?" שאל קפצתי על התירוץ המצויין שסיפק לי ואמרתי "כן" ואז הוא התקרב אלי וחיבק אותי. הרגשתי שהפרפרים שבבטן שלי התפוצצו לאלפי זיקוקים ומיששתי את בטני לראות שאין שום בליטות. כשהתברר שאין החזרתי לאורן חיבוק.
לאחר כמה דקות הוא שחרר אותי כרך את ידו סביב כתפיי וכך צעדנו לכיוון ביתי.
"את מדהימה" אמר ונשק ללחי שלי.
חייכתי בעודי נזכרת ברגע המרגש.
והנה אני, כאן, הולכת לאורן עם מתנת ה-האנחנו חברים כבר שנה יפי קא יאי!- שלי. החלטתי להפתיע אותו ולבוא בלי התראה מוקדמת. הגעתי לדלת הדירה שלו וראיתי את השלט:
כאן גרים בכיף:
אתי,דן
לינוי, אורן וסתיו ברי
לקחתי את המפתח שאורן שכח אצלי אתמול ופתחתי את הדלת, נכנסתי לדירה ונעלתי אותה אחרי.
הלכתי על קצת האצבעות לחדר של אורן עם המתנה שלי ופתחתי את הדלת בשקט, ולא האמנתי למראה עיני!