הטיסה לפריז (פרק ניסיון)

זה הסיפור הראשון שלי אז תהיו עדינים :)

"נטלי… נטלי קומי", שמעתי את אמי קוראת בשמי, מנסה להעיר אותי מהשינה העמוקה שבה ישנתי. ניסיתי לפקוח את העיניים, אך עייפותי הכתה בי ולחשה לי 'המשיכי לישון'… אמי שוב קראה בשמי " נטלי, קדימה קומי, אנחנו לא רוצים לפספס את הטיול הזה". ספרתי, 1,2,ו…3 וקמתי מיד והמיטה. פניי היו עוד עקומות ועייפות מהשינה. הסתכלי על השעות והשעה הייתה 04:20. כל כך מוקדם? הטיול הזה שאמא דיברה עליו, זהו הטיול שהולך לאחד בין שתי משפחות, משפחתי, וזוג חברים של אמי ואבי. לפי מה שאני הבנתי, הוריי רבו עם זוג החברים, ואני די שמחתי, כנראה שלא אצטרך לראות את אותו הילד שוב. ברגע ששמעתי על הטיול המחורבן הזה, הבנתי שהולך להיות לי שבועיים שלמים עם ילד כזה שובב ובעייתי, שכנראה אצטרך ללכת כל היום צמוד להוריי. לילד ההוא קראו ניתאי. אנחנו מכירים מאז שאנחנו ילדים קטנים ומאז הוא מעצבן אותי. בגיל 6 הוא משך לי בשיער. בגיל 8 הוא קרע לי את שיעורי הבית שכל כך השקעתי בהם, ובגיל 12 הוא שפך קולה בכוונה, על שמלת הבת מצווה היקרה שלי. עכשיו שאני בת 16, היו לי 4 שנים של שקט מהילד הזה. בחרתי לי בגדים מתאימים למזג האוויר ~היה חם~, הלכתי למקלחת לשטוף פנים ולצחצח שיניים וירדתי למטה. "בוקר טוב נטלי" אמר לי אבי, חייכתי אליו חיוך ציני וחלפתי על פניו. אני ואבי בקשר טוב, אפשר להגיד שאנחנו חברים טובים, אבל ברגע שאבי סיפר לי על הטיול, ואמרתי לו שאני לא מרוצה מכך שאני הולכת להיות שבועיים שלמים מנותקת לגמרי מחברתי הטובה נעמה, ולהיות שבועיים עם ניתאי, הוא התעצבן, ואמר שאנחנו חייבים להשלים עם המשפחה. הכנתי לי כוס קפה, עם 2 סוכר כמו שאני אוהבת, והתיישבתי ליד השולחן. "בוקר טוב נטלי" שמעתי את אחי הגדול שי, צועק לי בעודו יורד במדרגות ולובש את חולצתו. "כן בטח, בוקר טוב גם לך". אחי דווקא שמח מהטיול, לניתאי יש אחות בשם טליה, ששי והיא היו ידידים טובים, וכמובן שאחי שמח להיות עם בחורה יפה, חכמה וכוסית שבועיים שלמים. "אני מבין שאת עדיין מבואסת מהטיול, תירגעי נטלי, זה רק לטובתך. תחשבי מה הולך להיות לך עם ניתאי .. שבועיים שלמים עם ניתאי…" אוך! האח הזה עולה לי על כל העצבים. "שי? אני כל כך שמחה שאתה אח שלי, תמיד יודע מה להגיד בזמן הנכון…." הטחתי בו.. "נו באמת נטלי, אני בטוח שניתאי התבגר מאז גיל 12, אולי הוא אפילו נראה לא רע … מי יודע…" אלוהים ישמור, האח הזה לא נח לרגע. ואולי באמת ניתאי התבגר? אולי הוא אפילו נראה טוב? נטלי! מספיק עם המחשבות האלה. זוכרת את ניתאי? הילד שכל כך עצבן אותך כל השנים? יופי, אל תשכחי את זה. "קדימה כולם, סיימתי לארגן את התיקים, בואו נצא, שמרית וטל יהיו עוד חצי שעה בתחנת הדלק ליד שדה התעופה, כדאי שלא נאחר להם!" צעקה אמי ממעלה המדרגות , יורדת עם עשרות תיקים העמוסים בכל הדברים לשבועיים הבאים. כתבתי לנעמה הודעה 'היי נעמה, אנחנו יוצאים עכשיו, אני בטוחה שאת עוד ישנה אבל … שנעלה למטוס לא אוכל לדבר איתך, נדבר בעוד יום הא? הלוואי שנהנה בצרפת …' ושלחתי. אחרי שלוש דקות, היינו עמוסים באוטו עם כל התיקים, כמה בבגאז' וכמה לידי וליד שי, והתחלנו לנסוע. שמעתי את צליל קבלת ההודעה שלי. מי זה יכול להיות בשעה 05:00 בבוקר?! פתחתי את ההודעה 'תאמיני או לא, אבל קמתי מוקדם במיוחד בשבילך. עשיתי קצת חיפוש על הניתאי הזה שלך …' עשתה חיפוש?! מה זאת אומרת?! 'ומצאתי אותו בפייסבוק, את לא תאמיני איך הוא נראה היום ..' וראיתי שהיא שלחה לי קובץ, כמובן, זאת הייתה נעמה. אפילו לא הייתי מעוניינת לפתוח את התמונה. עניתי לה 'נעמה, את ילדה שובבה. ' וכיביתי את הטלפון. אני צריכה את מלוא הסוללה לקראת היום הבא. עצמתי את עיניי ושקעתי בשינה עמוקה. "נטלי! מה נראה לך שאת מריירת לי על החולצה?! איכס!" ופתחתי את עיניי, כנראה שנרדמתי על כתפו של אחי. "תירגע שי! גם ככה החולצה שלך מכוערת" וצחקתי צחוק שידעתי שמעצבן אותו ומעלה לו את הקריזה. "את-הכרזת-מלחמה-!" הוא אמר והתחלנו ללכת מכות. אני ואח שלי מאוד אוהבים ללכת מכות, כמובן בצחוק, אבל עדיין, מגיע לו . כעבור 10 דקות בערך
הגענו לתחנת הדלק שליד שדה התעופה הוצאנו את כל התיקים, ותראו מי בא. משפחת לוי בכבודה ובעצמה. אויש, כמה ששנאתי את החיים שלי באותו רגע.