הטיוטה של עמית.
הוא הרגיש את ידו שורפת מהכתיבה. הוא כתב בלהט כזה גדול שהוא חשב שאצבעותיו עוד מעט ינשרו לו מהיד.
הוא קמץ את ידיו ופתח אותן, וכך עשה שוב פעם ועוד פעם עד שהרגיש שידיו חזרו לכדמותן.
“אתה צריך עזרה עכשיו?” לב שאלה וצלחת הפנקייקים שהייתה ליד רגלה הייתה ריקה.
“לא, לב. כבר סיימתי.” עמית אמר, על אף שהיה בטוח שלב כבר ידעה זאת, ולכן שאלה אם הוא זקוק לעזרה.
הוא חיכך את ידיו אחת בשנייה והסתכל אל מחוץ לחלון הפתוח. בחוץ השמש כבר כמעט ירדה ועננים אפורים החלו לכסות את השמיים. הוא תהה אם סאלי מסתכלת על אותו מראה כמוהו. טוב, הוא חשב, זה לא כאילו באמת אכפת לו על איזה עננים טיפשיים סאלי הטיפשה מסתכלת.
“אז אני אלך לטלוויזיה.” לב אמרה וברחה מחדרו של אחיה, משאירה במיטתו את צלחת הזכוכית הריקה.
עמית נאנח והשעין את סנטרו על ידו. הוא השלים את משימת הכתיבה שלו על סאלי, אולם לא הרגיש שסיים באמת… הוא הרגיש שהיו לו עוד דברים לכתוב על סאלי, אך אלו היו דברים שאפילו בכתב הוא לא יכל לנסח.
סאלי הייתה מוזרה בעיניו. לגמרי מוזרה. הוא מעולם לא פגש אדם שכל כך מתלהב ללמוד היסטוריה או שכל כך שמח להשלים משימות בספרות. והניצוץ הזה שהיה בעיניה כל פעם שדיברה על חורף או על כל דבר אחר שריגש אותה… ניצוץ שלא נשכח בקלות כה רבה. והצורה בה אמרה את שמו… בשמו היו רק שתי הברות, אך כשסאלי אמרה אותן זה כה ריגש את ליבו. הוא שומע אנשים רבים אומרים את שמו, אך אף אחד לא אומר את השם בדרך שסאלי אומרת.
ידיו ירדו אל שולחנו ועמית הוריד את ראשו לאט אליהן. הוא קבר את ראשו בידיו ולמרות הקור בחדרו, הוא הרגיש את פרצופו מתחיל להתלהט כשנזכר בשיחתו הקצרה עם מאי אז, באחד הימים שסאלי הייתה חולה מכדי להגיע לבית הספר.
“אתה מחבב אותה.” מאי קבעה. ידיה עברו על הדשא שישבה עליו.
עמית פתח את פיו אך כלום לא יצא ממנו. הוא ניענע בראשו לשלילה קצרות וחשב על תשובה בשביל מאי. “פחחח.” זה כל מה שהיה לו לאמר.
“זה כל מה שיש לך לאמר?” מאי שאלה את עמית, אך לא באמת לא חיכתה לתשובה. “אתה לא צריך להכחיש. זה כבר ידוע שיש לך רגשות כלפי סאלי.”
“תסתמי כבר את הפה!” עמית הדף את מילותיה של מאי. “למה בכלל באתי איתך לפה?” הוא שאל והתבונן סביבו, על החצר האחורית של בניין בית הספר.
“כי הבטחתי שאביא לך פטל.” מאי אמרה וחייכה ברשעות.
“את כלבה שקרנית.” עמית אמר לאחר שהבין שמאי רימתה אותו ושהוא לא הולך לקבל שום פטל.
מאי משכה בכתפיה. “אתה יכול לקנות בעצמך אחר כך.”
“כבר קיוויתי שאת תבזבזי עליי כסף.” עמית אמר בשמץ של מרמור.
“דווקא נראה שאין לך בעיה לבזבז כסף על אחרים.” מאי בחנה את עיניו של עמית.
“מה זאת אומרת?” עמית הרים את גבותיו בתהייה.
"אה, כלום… זה פשוט שראיתי אותך קונה משהו ביום האחר לסאלי מהמכונה בקפיטריה…"
“כולה קניתי לה פטל!” עמית אמר ומשך באפו.
“אה.” מאי חייכה ברוך שעיצבן את עמית.
“מה, באת לשכנע אותי שוב בזה שאני מאוהב בסאלי?” עמית הידק את לסתו.
“עמית, אתה חייב להבין אותי… כואב לי לראות אותך מכחיש את עצם העובדה שאתה מאוהב בסאלי.” מאי אמרה.
בטנו של עמית פרפרה. לפתע הוא הרגיש צורך לחייך. “אני. לא. מאוהב. בה. רוצה שאגיד את זה לאט יותר?”
מאי נאנחה. “עמית, כולם רואים את המבטים המאוהבים שאתה נועץ בה… ושומעים לפעמים את החולשה בקול שלך כשאתה קורא לה בשם.”
עמית כבר החל להאדים. “בלה, בלה, בלה.” הוא נכנס בדבריה של מאי.
גשם קל החל לרדת, אך זה לא הפריע לאף אחד מהם.
“להזכיר לך את כל הפעמים שצחקת בלי שליטה כשסאלי עשתה את השטויות שלה? או אולי לנקוב במספר הפעמים שהתאפקת לא לצחוק מהבדיחות הלא מצחיקות שלה?” מאי הטתה את ראשה לצד וחייכה כשנזכרה בסאלי.
לא… עמית ניענע את ראשו לצדדים. לא, לא, לא. הוא ניסה להתעלם מדבריה של מאי ככל יכולתו, אך הוא לא הצליח להפסיק לחשוב עד כמה נכונים היו דבריה.
גם כשבדיחותיה של סאלי היו העלובות בעולם וחסרות הגיון ככל שיכלו להיות, הן גרמו לפיו של עמית להתעקם לצורת חיוך. וכשעיניהם הצטלבו, הוא תמיד נלחם במחשבותיו שהעריצו אותה. הוא לא פעם תפס את עצמו בוהה בה ללא סיבה, ופניו האדימו קלות בעוד מנגינה עדינה מתנגנת בליבו.
חיוכה בבקרים תמיד עודד אותו משום סיבה כלשהי ושמה תמיד הידהד בראשו.
חיוכה… חיוכה אפילו לא הרגיש כל כך טבעי. הוא נראה כל כך בהיר שכבר היה קשה להאמין בכך שהוא אמיתי.
מאי הסתכלה על עמית. הוא עוצם את עיניו כבר כמה דקות עכשיו… בטח מחשבותיו מלאות בסאלי, מאי חשבה.
היא נאנחה בשקט ובחנה את פניו של עמית. היא המשיכה לומר שוב פעם ושוב שהיא לטובתם של הבנים ושכואב לה לראות את הכחשותיהם לגבי אהבתם כלפי סאלי, אך זו הייתה רק חצי אמת מצידה. כמובן, היא רצתה לעזור לטוהר עם רגשותיו שעוד לא פיענח, והיא אהבה לשמוע את חפירותיו של ירין על סאלי, אך מצד שני המצב הזה גרם לה להסיט את פניה הצידה ולחייך ברשעות. זה הסב לה הקלה מאיזושהי סיבה לראות אותם כך במצב הזה, ולא מתוך שנאה אליהם, היא פשוט הרגישה קלילות כי ידעה שרוב הסיכויים שסאלי לא תרגיש שום דבר רומנטי אליהם. לא הייתה לה הוכחה חותכת לכך… אך סאלי ראתה אותם כחברים טובים בלבד, לא יותר.
היא תהתה לעצמה לא פעם אם סאלי עלולה להיות מעוניינת במין שלה עצמה… היא מעולם לא פגשה מישהי שלא פיתחה חיבה רומנטית כלפי אף אחד אחר. היא חשבה שאולי השנים הרבות שלה בבית ספר ללא זכרים חישלו אותה, אך היא התקשתה להאמין שסאלי לא חושבת שהמורה להיסטוריה שווה, או שהיא לא נועצת מבטים באתלטים החתיכים מהשכבה העליונה.
הוא לא זכר לכמה זמן עצם את עיניו, אך הוא חשש לפקוח אותן ולגלות את מאי מתבוננת בו בחיוך מתגרה. ואז היא בטח תקניט אותו ותאמר לו שהוא לא מפסיק לחלום על סאלי בהקיץ.
אבל כשפקח את עיניו, הוא ראה מולו את חלון חדרו. גשם חזק יותר ירד והעננים התכהו עוד יותר. הקור החל לחדור מבעד לחולצתו.
הוא קם מכיסאו וסגר את החלון. הוא הכניס את מחברתו ששכבה על שולחן הכתיבה שלו לתוך תיקו ופיהק בקול.
הוא קפץ על מיטתו והתכסה בשמיכתו. הוא וירין קבעו להיפגש לאימון כושר היום, אך הוא הרגיש שהוא עומד לעצום את עיניו ולפקוח אותן רק למחרת בבוקר.
תגובות (0)