החשיכה ומה שהיא מסתירה

״הי, שלום, אנחנו לא מכירים אבל אני מרגיש בעוצמתך, בתשוקתך את גורמת לי לפעימות לב עוד לפני שהכרנו, איך זה יתכן ? אני חייב להכירך, את חייבת לחשוף את פרצופך בחושך המאיים הזה״
אני מסתכלת עליו בחשיכה שלא ניתן לראות בה דבר ואיני עונה, וגם איני חושפת את פרצופי, אחרי כמה התלבטויות אני עונה בחזרה הי והוא ממשיך בקולניות
״איזה קול נעים וחם יש לך אני מרגיש כאילו אני מכיר אותך שנים, משיכה של מנגינה עוד לפני המילים קולך קול נמוג ונעים התישארי לשוחח עימי ?״
אני מוכנה, אני עונה עוד לא יודעת אם לסמוך עליו ולתת לו את אמונו שאולי אחרי זה ישבור את ליבי לרסיסים ואיני רוצה בזה,
אנחנו מתישבים בספסל הסמוך לרחבת הריקודים בה אנו נמצאים ועדיין שנינו בחשיכה האפלה, הוא מתחיל לדבר על חיי היום יום ואני משיבה לו ממשיך ומדבר על גיוסו לצבא על חבריו ואני מספרת קצת על עצמי אנחנו מתחילים להביע את דעותינו בנושאים שונים ולבסוף הוא אומר
״את , את אהבת חיי אני בטוח בזאת, נמשכתי עלייך ללא לראות את יופיך הרגשתי כאילו כוח חזק בחדר ממש כמו מגנט מכריח אותי לבוא לכאן, עלייך, הרגשתי שאם לא אבוא אגיע אל מותי ועכשיו אני מרגיש בך ללא שתגידי הרבה אני פשוט מרגיש בך את העוצמות שבך ואת חייבת להראות לי את פרצופך"
אני מפחדת, אני לא רוצה להראות לו את פרצופי כי ברגע שאראה לו הוא יברח ואני, אני כבר התאהבתי בו אפילו שהבטחתי לעצמי שלא, שלא אתן לאף אחד להכנס לליבי ולפגוש בי שוב, שלא אתן שירמסו אותי, אמרתי לעצמי שאהיה קרה אבל רק לשם המטרה שאני אצליח להיות מרוכזת בה ולא אתן לליבי להתבלבל לשניה אבל פה זה קרה ואני בו התאהבתי אם כל המלחמה.
ועוברות השעות ומגיעה הזריחה
ואנחנו יוצאים אל האור מתוך החושך, אור שחושף אמת רעה ועצובה והוא רואה אותי , רואה את פני החיוורות וחסרות הצבע חסרות חיים חסרות יופי פנים ריקות מלאות בשריטות מכות וצלקות ואני יודעת שעכשיו אחרי שראה אותי הוא יברח, יקום על רגליו וילך, אבל לא זהו אינו בחור תיפוסי, הוא שונה, אחר, מסתכל עלי במבט מופתע ולאחר מכן מנשק אותי נשיקה עזה,
וכך האופי ניצח את היופי בסיפור האהבה.