החצי השני שלי – פרק 9+10

״עשר דקות בגבעה?״ שאלתי את עדיאל עם דמעות בעיניי.
״שתי דקות אני שם״ הוא אמר
התיישבתי על הדשא , מחבקת את רגליי בחוזקה ובקרת את ראשי בתוך רגליי. אני לא מאמינה שזה קרה.
״היי מה קרה?״ עדיאל שאל
עבר חודש מאז אותה שיחה, עדיאל ואני התיידדנו ועכשיו אנחנו חברים טובים, אלי והבנות אצלנו עדיין לא מדברות, כולן עדיין בשוק ממה שהיא עשתה, גם שאנחנו מנסות לדבר איתה היא מתעלמת ובורחת, כבר חודש שהיא לא ישנה איתנו בחדר, אנחנו רואות אותה רק פעם אחת ביום שהיא באה לקחת דברים שלה ונעלמת, אפילו בארוחות בוקר צהריים או ערב היא לא יושבת איתנו בשולחן. חבל לי על זה, היא הייתה חברה טובה שלי ועכשיו אני מרגישה שאני בקושי מכירה אותה.. השמועות אומרות שהיא התמכרה לסמים וסיגריות, אבל אני בוחרת שלא להאמין לזה, כי מבחינתי זה בגדר השמועות.
״מה קרה?״ שאל עדיאל שוב שראה שלא עניתי והתיישב לידי.
רק מהמחשבה על זה התחלתי לבכות שוב, הוא חיבק אותי חיבוק ארוך ומנחם ואמר ״אם תדברי איתי על זה אני אוכל לעזור״
הבנתי שהדרך היחידה להוריד את זה מהלב שלי זה להגיד לו.
״חזרתי היום הביתה,היום השנתיים שלי עם נתי״ אמרתי עם דמעות מציפות את העיניים.
עדיאל ליטף את גבי , מה שהעביר בי צמרמורת וסימן לי להמשיך.
״באתי להכנס אליו הביתה כדי להפתיע אותו וראיתי אותו עם מישהי אחרת..״ אמרתי
״מה מישהי אחרת? כאילו ישב ודיבר איתה?״ הוא שאל לא מבין
״עושה איתה..״ אמרתי שבורה
״בשנתיים שלכם?״ הוא שאל כלא מאמין
״בשנתיים שלנו״ אישרתי לו
״הוא אפילו לא יודע שראיתי.. פשוט ברחתי באותה שנייה״ אמרתי לו
הוא הידק את חיבוקו ונתן לי לבכות על כתפו. איך נתי שלי עשה לי את זה? איך?
״סיפרת על זה לנועה או שירה?״ הוא שאל
״לא..״ אמרתי
״למה? הן לא החברות הכי טובות שלך?״ הוא שאל לא מבין
״הן כן״ אמרתי לו
״אז למה?״ הוא שאל
״כי הן גרות איתו שם.. לומדות איתו רואות אותן כל בוקר, אני לא רוצה שהן ידעו ושהוא ישאר לבד״ אמרתי
״את משהו מיוחד״ הוא אמר צוחק
״זה לא מצחיק״ אמרתי לו צוחקת ובוכה בו זמנית.
״אוי לירי מה אני אעשה איתך?״ הוא שאל והסתכל אל תוך עיניי.
״מה אני אעשה איתך זאת השאלה״ אמרתי לו וצחקנו שנינו.
רכנתי את ראשי לכיוונו ונישקתי אותו.. אני לא יודעת למה, אבל פשוט נישקתי אותו.
״למה זה?״ הוא שאל אחרי נשיקה ארוכה
״זה מה שרצית לא?״ שאלתי בחיוך.
הוא רכן את ראשו אלי ונישק אותי שוב. אוף! אני פשוט מתאהבת..
חזרתי לחדר בידיעה שזה קרה, נשכבתי במיטה מחייכת לעצמי במקום לבכות על נתי. חשבתי לעצמי על הכל.. עדיאל השיג לי טלפון והכריח אותי להתקשר לנועה ושירה ולספר להן, ואת האמת שמחתי מזה, הן יודעות עכשיו מי זה נתי באמת.. בדיוק כמו שאני גיליתי. עד כמה שזה כואב אני יודעת בדיוק מה הם חושבים, מבחינתם נתי הוא הבחירת מחדל שלי, אני יודעת שהם בטוחים שנחזור. אבל עכשיו.. הכל שונה, הכל השתנה, אי אפשר פשוט לסובב את הגלגל אחורה, להעמיד פנים שכלום לא קרה, וגם אם אפשר, אני לא בטוחה שאני רוצה. ברגע שהבן אדם שאתה הכי סומך עליו והכי אוהב אותו בוגד באמון שלך, שום דבר לא יכול לחזור למה שהיה קודם ,לא משנה כמה נרצה או לא נרצה..
היה לי קשה להרדם,כל הלילה רק חשבתי על עדיאל. איך זה שכשקורה לי משהו, הוא הראשון שאני רוצה לשתף אותו אם זה מצחיק,עצוב או כל דבר אחר.. גם אם אני מתנפצת לרסיסים הוא זה שמרים אותם ועוזר לי. איך זה יכול להיות שאני חושבת עליו כל כך הרבה שאני כבר נהיית ממש אובססיבית לגביו? איך זה שכל דבר מזכיר לי אותו? אפילו שאני מנסה להרדם בלילות, אני עוצמת את העיניים ורואה אותו, מדמיינת אותו..