החצי השני שלי – פרק 8

״את מה?״ שאלתי מגמגמת
״רצחתי מישהו אוקי?״ היא שאלה עצבנית
״אתן ידעתן מזה?״ שאלתי את טל וירין
״לא..״ טל אמרה מפוחדת
״אויש תרגעו״ אלי אמרה
״מה תרגעו? אני ישנה בחדר עם רוצחת שחשבתי שהיא החברה הכי טובה שלי״ ירין אמרה
״אני באמת החברה הכי טובה שלך״ אלי אמרה

•אלי•

אני יודעת שהן לא מבינות.. הן לא קולטות. בגלל זה לא סיפרתי להן כלום. לא רציתי שהן יסתכלו עלי בצורה שונה ממה שהן הסתכלו עד עכשיו, אהבתי להיות הילדה התמימה בעיניהן, לא יודעת למה.. עד כמה שזה היה מזויף מצידי כי תמימה אני לא. לפעמים פשוט כיף להעמיד פנים שאתה מישהו אחר, מישהו שונה עם חיים שונים. אתם בטח לא מבינים למה סיפרתי להן אם היה לי כל כך טוב במצב הקודם, זה רק בגלל שלא יכולתי לשמור את זה יותר. אני בפנימיה פה כבר כמה שנים ותמיד שמרתי את זה בסוד, אבל חשבתי לעצמי אולי הן שונות בכל זאת סמכתי על ירין וטל בהכל, הן ידעו הכל עלי, ולירי גם, למרות שאנחנו לא מכירות תקופה ארוכה, רק כמה שבועות עדיין התחברנו מאוד. אני לא מנסה להיות המסכנה בסיפור, כי אני לא. אני רק המפגרת שהרגה את דן. את דן שלי..

•לירי•

״לפחות תגידי לנו למה״ ירין אמרה
״לא״ אלי אמרה בקול שבור .
אלי קמה ממיטתה ויצאה דרך הדלת בטריקה חזקה.
נותרנו שלושתנו שותקות מסתכלות אחת על השנייה ומרגישות לגמרי אבודות.
״טוב מה עושים?״ שאלה טל מפירה את השקט
״הלוואי וידעתי״ ירין אמרה
שמעתי דפיקה על הדלת, אלי בטח חזרה. קמתי אל הדלת ועוד לפני שפתחתי אותה התחלתי להגיד ״אלי את תספרי לנו מתישהו..״ והפסקתי לדבר שראיתי את עדיאל עומד בפתח.
״מה אתה עושה פה?״ שאלתי לא מבינה
״שבע וחצי..״ הוא אמר מיואש
״שכחתי לגמרי, אני כל כך מצטערת״ אמרתי לו
״בואי״ הוא אמר והושיט את ידו
״עדיאל אני לא ממש במצב רוח..״ אמרתי לו
״פשוט בואי״ הוא אמר שידו עדיין תלויה באוויר, מחכה לידי.
לבסוף התייאשתי ושמתי את ידי על ידו.
״אני אחזור עוד מעט״ אמרתי לטל וירין ויצאתי מהחדר.
״לאן הולכים?״ שאלתי את עדיאל
״למקום הכי מרגיע שיש״ הוא אמר
״שהוא?״ שאלתי צוחקת
״פה״ הוא אמר והצביע על גבעה עם עץ, היא בתוך הפנימייה אבל נראת מרוחקת ושקטה כל כך..
התחלנו להתקדם לעברה ולבסוף שהגענו התיישבנו על דשא אחד מול השני.
״למה הבאת אותי לכאן?״ שאלתי אותו
״מה קרה שאת ככה?״ הוא שאל מתעלם מהשאלה שלי.
״ככה איך?״ שאלתי לא מבינה
״את נראת עצובה, כאילו בכית״ הוא אמר
״אלי סיפרה לנו שהיא..״ התחלתי להגיד ומיד השתתקתי, חשבתי מה היה אם הייתי במקומה, בטוח לא הייתי רוצה שכולם ידעו.
״רצחה מישהו?״ הוא שאל
״מה? איך אתה יודע?״ שאלתי המומה
״היה בנינו פעם משהו, היא הייתה מספרת לי הכל״ הוא אמר
״וואלה״ אמרתי
לא יודעת אם הציק לי או לא שהוא אמר את זה.. כחברה הייתי אמורה לדעת את זה מאלי לא?
״למה אתה הגעת לכאן? לפנימיה,אתה יודע למה אני כבר״ אמרתי לו
״אני לא כל כך מדבר על זה עם מישהו״ הוא אמר והסתכל על רגליו
״אתה יכול לסמוך עלי״ אמרתי לו
״שום מילה כן?״ הוא שאל
״ברור״ אמרתי לו
הוא לקח נשימה עמוקה והתחיל לומר ״שהייתי בן 13 ההורים שלי מתו מתאונת דרכים, ואז גדלתי אצל סבתא שלי, לא היה לי אחים בכלל, לא גדול שידאג לי ולא קטן שאני אדאג לו. ולפני שנה וחצי היא נפטרה, ולא היה לי לאן ללכת, לא היה לי אף אחד״ הוא אמר.
וואו, בחיים לא הייתי חושבת שזה הסיפור שלו.. הוא נראה כל כך שונה פתאום, אני רואה אותו כבן אדם אחר, הוא לא עדיאל עכשיו. שאני מסתכלת עליו עכשיו, לתוך עיניו אני רואה ילד קטן, בלי אף אחד בעולם, בלי כלום. היה לי כל כך הרבה מה להגיד לו באותו רגע, אבל פשוט שתקתי, התקרבתי אליו ושמתי את ראשי על כתפו.
״את מבינה למה אני לא מספר לאף אחד?״ הוא שאל אותי מגחך
״למה?״ שאלתי אותו
״כי אני לא רוצה רחמים של אף אחד״ הוא אמר.
״זה לא רחמים״ אמרתי לו
״אז מה זה? את לא רצית לשמוע ממני בכלל עד עכשיו״ הוא אמר מגחך
״חסר לך את אומרת למישהו שראית את הצד הזה שלי״ הוא אמר
״שותקת״ אמרתי
״יופי״ הוא אמר
נשכבנו שנינו על הדשא, מביטים על השמיים, על הלילה שמתפשט על השמיים לאט לאט. וחשבתי לעצמי, אני לא רוצה שהרגע הזה יגמר לעולם.