החצי השני שלי – פרק 14+15

״אתן חברות של אלי?״ הרופא שאל אחרי שעות של המתנה במסדרון.
״כן״ ישר כולנו קפצנו.
״בואו איתי״ הוא אמר והלכנו אחריו, הוא הכניס אותנו לחדר שבו ראינו את אלי מחוברת למלא מכונות, לא בדיוק ידעתי אם זה טוב או רע, אם לקוות או לבכות.
״היא שרדה?״ שאלתי בחוסר סבלנות.
״היא נכנסה לניתוח, והוצאנו את הקליע, אבל הנזק היה חזק מדי״ הוא אמר.
״אז למה הבאת אותנו לחדר הזה?״ ירין התעצבנה.
״המכונות האלה נושמות במקומה, ברגע שננתק אותה היא תפסיק לנשום ותמות״ הוא אמר.
בשלב הזה שלושתנו התפרקנו, אם לא מבחוץ אז בפנים, פשוט נשברנו.
״אני מציע שתפרדו ממנה״ הרופא אמר.
״ואין סיכוי שהיא תתעורר?״ טל שאלה בתקווה.
״לא, אני מצטער״ הרופא אמר בכנות ויצא מהחדר.
הסתכלנו אחת על השניה והתחבקנו שלושתנו תוך כדי בכי, לא האמנו שזה קורה, שהחברה הכי טובה שלנו.. שזאת אלי שלנו שם, מחוברת למכונות האלה, שבעוד כמה דקות היא כבר לא תהיה פה.
״אז מי תהיה ראשונה?״ שאלתי בוכה.
״אני״ ירין אמרה ואני וטל יצאנו מהחדר.

•ירין•

לראות את החברה הכי טובה שלך שוכבת שם, זה נורא, אני לא מאחלת את זה לאף אחד. התיישבתי בכיסא שהיה ליד מיטתה והחזקתי את ידה.
״רק מהמחשבה של זה שאני צריכה לסכם את החברות שלנו אני מתחילה לבכות״ אמרתי בבכי.
״איך אפשר לסכם כזאת חברות טובה וארוכה בכמה משפטים?
אולי אף פעם לא אמרתי לך, אבל היית המודל לחיקוי שלי, היית כמו אחותי, בכל מצב אפשרי היית עוזרת לי, מעודדת, מחבקת. אני מודה לך על זה, על כל רגע ורגע שלנו, הרגעים הטובים והרגעים הרעים, לא הייתי מוותרת על שום שנייה איתך. אולי זה ישמע קיטשי, אבל את היית זאת שמשלימה אותי, וברגע שתלכי, זה כאילו חצי ממני ילך, את החצי השני שלי, את משלימה אותי.״ אמרתי בבכי.
״מה הייתי עושה בשביל עוד כמה דקות איתך עכשיו, שנדבר אפילו על הדברים הכי שטותיים שיש, רק להיות לידך.״
״את בטח מאוכזבת ממני עכשיו״ גיחכתי לעצמי.
״תמיד לימדת אותי להיות חזקה בכל מצב, לא להראות לאף אחד את החולשות שלי, אבל אני מצטערת במקרה הזה זה קשה מדי״ אמרתי בבכי.

•לירי•

״אלי, וואו אני לא טובה בדברים האלה. אני רק רוצה להודות לך, תודה לך על התקופות הטובות שלנו ועל אלה שפחות. את חברה מדהימה ואני אוהבת אותך, לדעתי את בן אדם מדהים. תודה על השבועות המעטים שלנו, על האינסוף הקטן שלנו.״ אמרתי וליטפתי את ידה.
״את חברה מדהימה, ובחיים לא האמנתי שזה יקרה, לפחות לא לך, היית כל כך תמימה בעיני, גם שניסית להראות פחות. לפני כמה שבועות, לפני שעזבת את החדר, אפילו לא הייתי מדמיינת את המצב הזה.״ בכיתי.

•טל•

״אני מחכה לרגע שתתעוררי, שתצחקי עלי, שתגידי שעבדת עלי, ושנחזור לחיים שלנו ביחד. איך את יכולה? להשאיר אותנו ככה מאחורה? אני יודעת שתשמרי עלינו מלמעלה, אבל זה לא יהיה אותו הדבר. מה יהיה עם השיחות הארוכות שלנו, ההתייעצות בכל דבר, החברות.. תודה לך על שנתיים מדהימות שאני בחיים לא אשכח, פשוט תודה״ אמרתי בבכי.

•לירי•

ישבתי במסדרון נשענת על הקיר, ולא מאמינה. מי היה יודע איזה מטורף פה, בפנימיה הזאת. אולי אני צריכה לחזור הביתה? לא.. אני לא אעזוב את הבנות במצב הזה, או את עדיאל..
עצמתי את עיני חזק בכוונה לשכוח, לדמיין שכל זה לא קרה. לחשוב שזה סיוט שאני רק מחכה שיעירו אותי ממנו, אבל זה לא קרה. עד כמה שהייתי רוצה.
״לירי?״ שמעתי את עדיאל קורא בשמי.
קמתי אליו ורצתי לחבק אותו, שמתי את ראשי על כתפו ובכיתי. איתו הרגשתי כל כך מוגנת, כאילו שום דבר לא יפגע בי שאני לידו.
טל בדיוק יצאה מהחדר של אלי והתיישבנו ארבעתנו על הספסלים.
״מה עושים עכשיו?״ ירין שאלה.
״מוצאים את ניקול..״ אמרתי.