החלום שלי-פרק ראשון
״להירגע״
מילמלתי לעצמי בעוד נשמתי עמוק מאחורי הקלעים,מחזיקה בכינורי.
״וכעת מספר 14,אמי גילטון״,אמרו בכריזה
נשמתי עמוק עוד הפעם.
התחלתי לצעוד לעבר הבמה,מתעלמת מכמויות האנשים,אשר מחכים רק לי.
נעמדתי באמצע הבמה,מביטה בקהל,התחלתי להילחץ.
׳תזכרי למה את פה׳,חשבתי,מנסה להרגיע את עצמי.
הנחתי את הכינור על כתפי והרכנתי את ראשי על הכינור,מכינה את הקשת,ומתחילה לנגן.
הקשבתי בזהירות לצלילי הכינור,דמיינתי שאני בשדה פתוח,ירוק,ומלא פרחים,מנגנת לעצמי,לפני התקופה ההיא.
האלצתי את מחשבתי לחזור לשדה הירוק והמרגיע,להנות מכל רגע.
וכך ניגנתי,בשלווה,כאילו אני לא לחוצה,כאילו אני לא מפחדת,כאילו לא עבר עליי כלום,בחופשיות ובתמימות.
וכך לאט לאט החלתי להרים מעט את הקשת מהמיתרים,מתנשפת מתזוזותיי שלא שמתי לב אליהן מאחר שהיו טבעיות בגלל הנאתי.
הקהל שתק ועדיין התבונן עליי בהבעת פנים מופתעת,ואז מבינים,זה נגמר.
הם החלו למחוא כפיים,חזק.
הייתי שמחה,מזה שהצלחתי,מזה שזה מצא חן בעיני הקהל,ובעיקר,מהעובדה שאני מנגנת.
החלתי לצעוד לעבר מאחורי הקלעים,עם חיוך.
״כל הכבוד״,אמר לי אחד מחברי הצוות.
חייכתי אליו,ועזבתי את מאחורי הקלעים לחדרי ההתארגנות.
״נגמר״,אמרתי באנחה,מרגיעה את עצמי.
הטלפון שלי החל לצלצל.
״שלום,האם זאת אמי גילטון?״,עניתי לשיחה.
״כן,עם מי אני מדברת?״
״עם ליה אגיטול,הרופאה שלך״
״אה,קרה משהו?״
״כן,התור שלך לצילום רנטגן הועבר יום״
״לאיזה תאריך?״
״רביעי לחודש״
״אני מניחה שזה בסדר,תודה שהתקשרת,להתראות״
אמרתי וניתקתי את השיחה,החיוך נעלם.
׳למה הכל הסתבך בזמן האחרון׳,חשבתי ובעיניי דמעות.
ניגבתי את דמעותיי והחלפתי בגדים.
׳עוד מעט מודיעים על המנצח׳,חשבתי לעצמי בזמן שיצאתי מהחדר.
הלכתי לעבר האולם אבל הפעם לכיסאות המועמדים,המתמודדת האחרונה עדיין ניגנה.
הנגינה שלה הייתה מרגיעה,אך היו תווים שניגנה לא נכון.
לאחר כמה שניות סיימה לנגן,חיכתה למחיאות הכפיים של הקהל וירדה מהבמה.
עברו בערך חמש דקות מההופעה האחרונה והחלו להכריז על המקומות.
״במקום השלישי טום לינברג״,אמר אחד השופטים וחיכה להפסקת מחיאות הכפיים.
״במקום השני מאיה נירלו״,אמר וחיכה.
״ובמקום הראשון,אמי גילטון״,אמר.
קמתי ממקומי לעבר הבמה בזמן ששמעתי אנשים מתלחששים ביניהם.
״מדהים,והיא רק בת 14״,אמרה מישהי.
״היא מנגנת בדייקנות ובלי טעויות״,אמר עוד מישהו.
וכך המשיכו כל המחמאות עד שהגעתי וקיבלתי את הגביע,הגביע היה מזהב,מעוצב בצורת כינור עטוף בתווים.
ירדתי מהבמה ולאחר עוד זמן מה שהייתי שם,הלכתי הביתה.
פתחתי את הדלת כדי לגלות שאין אף אחד בבית,כרגיל.
הנחתי את הגביע במדף הגביעים ואת הכינור בחדר שלי.
הבטתי לעבר השולחן בחדרי,שם זה היה,בפינה,כל התרופות.
׳אני עדיין לא רגילה לזה׳
ניסיתי להביט בהם באדישות,אך ללא הצלחה.
התחלתי שוב להתייפח,שוב לשנוא את התרופות,שוב לשנוא את מה שיש בתוכי,כל פעם חושבת את אותו הדבר.
למה?
תגובות (0)