#אהבה_מהצד : פרק 2.

~מנקודת מבטה של ג'סיקה~
"אוקיי ג'ס, את מוכנה?" שאלה אותי מיילי.
"מוכנה למה?" שאלתי כשאני עדיין קוראת את אותה השורה. זה לא ילך בחיים..
"לשמוע את החדשות, אגב.. למה לא היית היום בשיעור הראשון?" היא שאלה.
"סבא שלי נפל שוב, אז איחרתי והעדפתי ללמוד מאשר להיכנס לרבע שעה האחרונה של השיעור" הסברתי וסגרתי את מחברת היסטוריה. הספר שלי נשאר אצל הבראייו ההוא. אוף לעזאזל!
"אוי ג'ס, הוא בסדר?" היא שאלה בדאגה.
"אני מקווה.." מלמלתי. "מה היה בשיעור?" ניסיתי להעביר נושא.
"אה, אממ.. טוב תקשיבי אילו החדשות שרציתי לספר לך" היא אמרה בהתרגשות.
"המורה אמרה, שהגיע היום תלמיד חדש, אלוף הכדורסל. הגיע מL.A רק כדי לעזור לנבחרת שלנו לנצח באליפות, היא אמרה שהוא כבר מפורסם בכל העולם. והוא הולך להיות בכיתה שלנו! את קולטת? גם אלוף וגם חכם!! אוי והוא בטח גם כזה חתיךךך. אני חייבת לפגוש אותו!" היא המשיכה כשניצוץ בעיניה ואז עצרה.
"ג'ס? ג'ס את מקשיבה לי בכלל?" היא שאלה בעצבנות.
"בטח ברור" אמרתי והתעסקתי בפלאפון דור 0 שלי.
"כן אני רואה.. שואלת שאלה ולא מקשיבה לתשובה" היא אמרה.
"שמעתי אותך מייל, תלמיד חדש כדורסל.." אמרתי והמשכתי להתעסק בפלאפון
"אה ואם את פוגשת אותו.." הסתכלתי עלייה, "את יכולה להגיד לו שיחזיר לי את ספר היסטוריה שלי? כי אני באמת ממש חייבת אותו!".
"פגשת אותו??" היא צעקה.
"תרגעי מייל"
"את פגשת אותו??" היא לחשה.
"כן, הוא רצה להגיע לאולם ספורט.. לא משהו רציני"
"רגע, הוא חתיך?" שאלה.
"לא משהו שהיית מתאהבת בו.." סיננתי.
"או. מיי. גאד" היא אמרה.
"מה קרה?" שאלתי לא מבינה. "מייל? מייל הכל בסדר?" העברתי את ידי מול פרצופה מספר פעמים.
"הוא אלוהי" היא אמרה והלכה לכיוןן משהו שהיה מאחוריי.
הסתובבתי וראיתי את בראיין מוקף במיליוני בנות שלא הפסיקו להימרח עליו ואת מיילי מצטרפת אליהן.
"עלאק לא הטעם שלי" שמעתי אותה אומרת מה שגרם לי לגחך מעט
"טוב זה כנראה זמן לא כלכך טוב לבקש את ספר ההיסטוריה שלי בחזרה.." מלמלתי לעצמי והסתובבתי , מתקדמת לעבר הכיתה.

~מנקודת מבטו של בראיין~
כל הבנות בתיכון הקיפו אותי, לא כלכך הבנתי מה הן רוצות חוץ מהעובדה שהן נגעו בי בכל מקום אפשרי.
ואז ראיתי את השיער החום והחלק שלה מתרחק לכיוון השני, הרגליים הדקיקות שלה התהלכו ורציתי לרוץ אליה. לרגע תהיתי מה היא עושה כאן… היא לא נראתה לי עשירה. בדיוק ההפך, היא נראתה פשוטה כזאת.
בהיתי בה הולכת. הכל אצלה גרם לי לרצות אותה.. מזל לפחות שהספר שלה אצלי.
"כונפות תעזבו אותו" שמעתי את הצעקה המוכרת שכלכך לא רציתי לשמוע. זאת הייתה המחומצנת מהבוקר. איך קראו לה?
"אוי מסכן שלי" היא התקרבה אליי ונגעה בחזי אחריי שהעיפה את כל הבנות ממני. הוזזתי את ידיה ממני בעדינות. שתפסיק לגעת בי.
"עלוקות תתרחקו ממנו" היא צעקה לבנות בארסיות והן התפזרו.
"מצטערת בשמן" היא פנתה אליי במתיקות.
החזה שלה היה כולו בחוץ (והיה לה חזה. אולי אפילו יותר מידי…), השורט הקצר שלה לא השאיר מקום לדמיון (והדמיון שלי היה ממש רע באותו רגע..), הבלונד המחומצן שלה צרב לי בעיניים והעדשות הכחולות שהיו לה על העיניים ממש לא החמיאו לה. אני לא חושב שהייתה לה ילדות משהו, או שאולי ההורים שלה אחים?
"זה בסדר" אמרתי והרחקתי אותה כשהיא התקרבה שוב.
הצלצול נשמע ולא יכלה להיות הזדמנות יותר מושלמת מזאת.
"טוב אני חייב ללכת לכיתה.."
"ברור, בוא אני אלווה אותך" היא אמרה בשמחה. הוו לא.. ממש לא.
"זה בסדר אני אסתדר"
"אוי שטויות, איזה כיתה אתה?" היא שאלה.
"יב' 5" אמרתי לה באנחה. היא לא תשחרר..
"אויש מסכנוני, אתה עם כל החננות" היא אמרה.
לא ידעתי למה להגיב, לעובדה שהיא קראה לי מסכנוני או לעובדה שהיא אמרה חננות. לעזאזל, מי השריץ אותה?
חייכתי אליה לבסוף חיוך קטן והיא משכה אותי אחריה. היא באמת חייבת להפסיק לגעת בי. כי הסבלנות שלי דיי קצרה, במיוחד כשהבלונד שלה בסביבה..
הגענו לכיתה אחריי חמש דקות שהיא לא הפסיקה לדבר, לא חשבתי שאני אהיה מסוגל להתרגל לקול המעצבן שלה…
נכנסנו לכיתה, כמובן באיחור. ועוד לפניי שהספקתי לדבר המורה פנתה אליי בהתלהבות יתר.
"היי, אתה בראיין!" היא שאלה או יותר נכון קבעה.
"נכון" חייכתי אליה.
"נעים מאוד, אני גרייט, המורה להיסטוריה" היא אמרה.
חייכתי אליה והפנתי את מבטי לכיתה. כל המבטים ננעצו בי.ישר קלטתי אותה. ג'סיקה ישבה בקצה הכיתה, למה היא תמיד בצד?
"ומה את עושה פה גברת?" המורה פנתה למחומצנת.
"אני ליוויתי אותו לכאן" היא חייכה חיוך חושף שיניים.
"אוקיי, את יכולה לחזור לכיתה שלך" המורה אמרה לה.
"כן אבל אני חושבת שכדאי שתעבירו אותו כיתה.. הכיתה הזאת לא כלכך מתאימה לו" היא אמרה.
"לאלא, הכיתה הזאת מעולה" אמרתי ובהיתי בג'סיקה ששיחקה באצבעותיה והביטה בשולחנה, נוו באמת. השולחן יותר מעניין ממני?
"שמעת אותו" אמרה המורה למחומצנת. "בראיין אתה יכול לשבת איפה שאתה רוצה" היא פנתה אליי.
הנהנתי והתקדמתי ישר לג'סיקה.

~מנקודת מבטה של ג'סיקה~
שיחקתי באצבעותיי בזמן של בוהה במחברת, צל כבד נח עליי מה שגרם לי להרים את ראשי. אוסטין עמד שם וחייך אליי, אחריי שנייה גם התיישב לידי.
"היי" הוא חייך אליי.
"היי, הספר שלי אצלך" אמרתי.
"כן.. שמתי אותו בלוקר, בואי איתי בהפסקה אני אחזיר לך אותו.." הוא אמר בחיוך.
"אוקיי" אמרתי והמורה התחילה לדבר.
"טוב, כמו שאתם יודעים, מחר יש מבחן, כמובן שאתה בראיין פטור ממנו עד שתתאקלם כאן" היא חייכה לבראיין.
"לא זה בסדר, אני אעשה אותו" הוא אמר בחיוך.
"הוו באמת, אוקיי אז תבוא אליי אחרי השיעור לקבל את החומר" היא הייתה מופתעת (כמו שאר הכיתה)..
בראיין הנהן והיא התחילה ללמד.
"היי לא הספקת להביא לי את המספר שלך" בראיין אמר לי.
"אה.. המספר.." אמרתי ורשמתי לו את המספר על חתיכה קטנה על דף שחתכתי מהמחברת שלי.
"אני יכול?" הוא שאל והצביע על המחברת שלי.
"בטח"
הוא חתך עוד חתיכה מהדף ורשם את המספר שלו.
"קחי.. שיהיה לך" הוא חייך ושוב חשף את הגומה הזאת שלו..
חייכתי חיוך קטן ולקחתי ממנו את הפתק.