החיים שלי – פרק 1

״מבואסת?״ שאלה קים כשיצאנו משיעור אנגלית.
״בקטנה״ אמרתי וחייכתי חיוך קטן ושתינו התיישבנו על הספסל.
״זה רק ציון תשתחררי, את סתם עושה סיפור״ אמרה קים ולקחתי את המבחן מידה. 
״כן, אולי את צודקת״ אמרתי קמתי מהספסל והתקדמתי לכיון הפח וזרקתי את המבחן.
״זה לא יהרוס לך את הציון השנתי״ אמרה קים, כשהתיישבתי בחזרה לידה.
״כן אני חושבת שאת צודקת״ אמרתי וחיבקתי אותה
״אתן לא תאמינו איזה מושלם הוא!״ שמענו צעקה, אני וקים מיד הסתובבנו, וראינו את אביב. 
״נו ספרי כבר! למה את מחכה?״ שאלה קים
״הלכנו לסרט ולמסעדה וגם לים, הדייט היא טוב שלי בחיים״ אמרה אביב.
״דייט?״ שאלתי לא מבינה 
״אתמול אביב שלנו יצא לדייט עם גיל״ אמרה קים
״מה?״ שאלתי מופתעת. 
״כן״ אמרה אביב ״הוא פשוט מושלם״ המשיכה.
״אביב לא אמרנו שלא יוצאים עם ידידים?״ שאלתי ואז אביב התיישבה ביני לבין קים.
״הוא שאל אם אני רוצה לצאת איתו וזרמתי״ אמרה אביב
״ככה פשוט יצאת איתו?״ שאלתי מופתעת 
״כן, את יודעת שאני התחלתי להרגיש משהו וכשהוא שאל לא חשבתי יותר מדי״ אמרה אביב.
״טוב, אז מה אתם חברים עכשיו?״ שאלתה קים 
״אנחנו התנשקנו, אני חושבת שכן״ אמרה אביב.
״טוב בואי יש עוד חמש דקות שיעור״ אמרה קים לאביב.
״אני גם באה״ אמרתי.
״גם לך יש שיעור״ אמרה קים
״בסדר יש עוד חמש דקות״ אמרתי ושלושתנו קמנו מהספסל והתקדמו לכיתה של אביב וקים. נכנסנו לכיתה ואביב וקים התיישבו במקומם ואני גררתי את הכיסא הראשון שראיתי לשולחן שלהן והתיישבתי על הכיסא.
״הוא שלח הודעה״ אמרה אביב וחיוך גדול עלה על פניה.
״מי?״ קים שאלה באדישות
״גיל״ אמרה אביב 
״מה הוא כתב?״ שאלתי בסקרנות
״׳אני בא לכיתה שלך, את שם?׳״ הקריאה בקול.
״מה רשמת לו?״ שאלה קים
״כלום״ אמרה אביב בדיוק נשמע הצילצול.
״טוב אני חושבת שיש לי כיתה שמחכה לי״ אמרתי לאביב וקים
״ביי, תבואי בהפסקה״ אמרה אביב בזמן שאני מתקדם לכיון הדלת, הנחתי את ידי על הידית והדלת נפתחה מהצד השני.
״לין?״ שאל אושר
״מה?״ שאלתי 
״הכל טוב?״ שאל גיל שעמד מאחורי אושר.
״כן, טוב אני צריכה ללכת לכיתה״ אמרתי נתתי לשניהם חיבוק והלכתי.
לא באמת הלכתי לכיתה, הלכתי לשירותים, למראה! 
נעמדתי והסתכלתי על עצמי ונזכרתי בלפני שנה – הייתי שמנה, לא שמנה שמנה, אבל בטן הייתה לי בטן.הורדתי הכל לא כי מישהו אמר לי ׳את שמנה׳ בגלל שלא הייתי מסוגלת ללכת לים עם החברות, התביישתי בעצמי אז הורדתי הכל, אין שום זכר לבטן עכשיו אני שטוחה.
אני השיתנתי, הסתכלתי במראה על הדברים החדשים – איפור משהו שלא ידעתי מזה בכלל מייקאפ, מסקרה, עכשיו אני משתמשת כל יום, הסתכלתי על הגלוס הורוד ביבי שהבליט את השפתיים שלי, על המסקרה שהבליטה את העיניים הירוקות שלי, על החולצת בית ספר הצמודה שחשפה את הטבור שלי והבליטה את החזקה היחסית גדול שלי. על שורט הקצר שמבליט רגלים דקות. על השער הפזור, על שרשרת, הצמיד והטבעת. הלק על הציפורנים, השתנתי מבחינה חיצונית ואני שמחה על מה שאני רואה, וגאה בעצמי. 
ואז נזכרתי שיש עכשיו שיעור ושאני מאחרת, רציתי לכיתה פתחתי את הדלת ונכנסתי.
״עברו כבר עשר דקות מתחילת השיעור, לין למה איחרת?״ שאלה אותי המורה. 
אני טובה בשקרים אבל שום דבר לא נשמע לי מספיק הגיוני להגיד. 
׳אולי אני יגיד את האמת לא צריך שקרים׳ אמרתי לעצמי
׳כן בואי ספרי לכיתה שהסתכלת על עצמך עשר דקות שלמות וחשבת על כמה שאת השתנת׳ אמר קול אחר בראשי.
מה? למה עכשיו נגמרו לי כל השקרים? מה אני אמורה להגיד?