החיים שלי כל יום מחדש :/ פרק שתי עשרה העלה מחדש

התחלתי לבכות וכולם בהו בי ואף אחד לא קם אליי, כנראה לא ידעו מה לעשות וכל מה שהיה לי בראש זה איך לחזור לבית שלי לישראל, הטייס הודיע לנו שיש עוד חמש שעות עד הנחיתה וכולם המשיכו לבהות אבל אף אחד לא ניגש אליי בסוף נרדמתי בתוך הדמעות שלי.
-מנקודת המבט של יואב-
אורי עלה לטיסה עם אשלי מעולפת על הידיים לא שאלתי יותר מדי שאלות אחרי, חצי שעה היא התעוררה והתחילה לצרוח על ההורים שלי וגם שלה…. והיא התחילה לבכות על הרצפה של המטוס, כולם הסתכלו עליה ולא ידעו מה לעשות אחריי חצי שעה של בכי היא נרדמה, קמתי והרמתי אותה לכיוון המיטה. אחריי זה שאלתי בלחש ״מה אנחנו הולכים לעשות אם אשלי?״ אבא שלי ענה לי ״שום דבר היא תחיה איתנו תלמד בלוס אנגלס היא לא תחזור לארץ ואנחנו נהייה המשפחה שלה״ ואז אמרתי ״אתה באמת חושב שהיא תוותר בכזאת קלות על המשפחה שיש לה בארץ!?״ ״לא בהתחלה יהיה לה קשה אבל אני חושב שהיא תתרגל עלינו ואל השגרה החדשה שלה״ הוא אמר לי ושתקתי הרגשתי כעס בלתי מוסבר, וחשבתי לעצמי ההורים שלי לקחו את אשלי משגרת החיים שלה ומהמשפחה שגידלה אותה לתוך מציאות חדשה וחיים חדשים איך הם יכלו לעשות את זה?!
אחריי חמש שעות נחתנו אמא שלי אמרה לי ״אל תעיר את אשלי פשוט תרים אותה ותביא אותה״ עשיתי את מה שאמא שלי אמרה הכנסתי אותה למונית, נסענו לבית אמא שלי הראת לי איזה החדר שלה והעלתי אותה לשם והכנסתי אותה למיטה.
-מנקודת המבט של אשלי-
התעוררתי ראיתי שאני באיזה חדר ענקי ופתאום נזכרתי בכל מה שקרה יצאתי החוצה וידעתי שאני חייבת לעוף מפה יצאתי ירדתי למטה לקומה הראשונה, וראיתי שאין אף אחד התחמקתי מהיציאה האחורית והתחלתי לרוץ משמה, הגעתי לאיזה פארק התיישבתי שמה והסתכלתי על העננים, רציתי לדבר עם מורן ועם דילן אבל לא התקשרתי אליהם לא ידעתי מה להגיד להם הגיע הערב עדיין ישבתי באותו ספסל וחשבתי לעצמי. התחלתי ללכת ראיתי מועדון נכנסתי עליו מזל שהיה לי קצת כסף הלכתי לרקוד ושמעתי שמתקשרים עליי, הלכתי למצוא חדר פנוי פתחתי את אחד הדלתות וראיתי בחור ובחורה מזדיינים סגרתי מהר את הדלת וביקשתי סליחה אחריי שהלכתי מהם ראיתי שמי שהתקשר אליי כבר ניתק לא רציתי לחזור אליו… ביקשתי מהברמן את המשקה הכי חזק שיש לו פעמיים הוא הביא לי, שתיתי אותם והלכת לרקוד רקדתי צמוד לאיזה בחור אחד ואז מישהו משך אותי מתוך רחבת הריקודים…