החיים שלי כבר לא אותם חיים מהרגע שפגשתי אותך (פרק כפול 3+4)

מנקודת המבט של ליאור
"ליאור ופאר קומו שלא תאחרו לבית הספר" שמעתי את קולה של אמא צועקת לנו מהקומה השניה.
והמשכתי לשכב במיטה כשאני מעלה את השמיכה עד מעל ראשי.
ואז שמעתי רעש של עקבים והבנתי שאמא נכנסה לחדרי
"ליאור! אני אמרתי לכם לקום.אתה לא רוצה לאחר כבר ביום הראשון של הלימודים נכון?" אמרה אמא
אויי אמא יקרה אין לך מושג כמה את טועה.
"נו עוד חמש דקות" אמרתי בטון עייף.
ואז שמעתי שקט,כנראה שאמא הלכה. המשכתי לישון ואז הרגשתי את קרני השמש מסנוורות את פניי.
"ליאור קדימה קום עכשיו!" אמרה אמא.
"נו אבל אמרתי עוד חמש דקות!" צעקתי.
"החמש דקות כבר עברו מזמן" אמרה אמא ומשכה את השמיכה ממני.
"נו אבל.." אמרתי.
"ליאורי עכשיו!" אמרה אמא.
"לעזאזל…" מלימלתי וקמתי לכיון האמבטיה.
הגעתי לאמבטיה וגם פאר הגיעה יחד איתי.
שנינו הנחנו את ידינו על הידית של דלת האמבטיה.
"זוז! אני הגעתי לכאן קודם" פאר אמרה ודחפה אותי.
"זוזי את בעצמך!" אמרתי ודחפתי אותה
ואז שמעתי את צלצול הפלאפון שלי.
"יש לך פלאפון" פאר אמרה וחייכה חיוך תחמני.
"שיתקשרו אחר כך, לא זז מפה!" אמרתי בהחלטיות.
"חבל זה ייקח שעות כי אני לא זזה מפה!
"של מי הפלאפון שמלצל?" שאלה אמא.
"שלו" אמרה פאר והצביעה עליי.
"ליאורי כדאי שתענה אולי זה חשוב,הוא מצלצל כבר הרבה זמן" אמרה אמא.
"כן ליאורי כדאי שתלך לענות" פאר חיקתה את אמא.
"בסדר אני הולך ניצחת, אבל דיר באלק הרבה זמן, זריז!!" אמרתי.
הלכתי לחדר שלי לראות מי הנודניק שמתקשר כל כך הרבה זמן ואז ראיתי שזה בכלל השעון המעורר שלי.
אויי נו יופי זרקתי את הטלפון על המיטה שלי בעצבים הפסדתי את התור שלי למקלחת לפאר בגלל שעון מעורר, איזה עולם מטומטם.
חזרתי לחדר האמבטיה ודפקתי על דלת חדר האמבטיה
"פאר!!!,נו פאר צאי כבר!" אמרתי.
היא לא ענתה שמעתי רעש של פן, אויי יופי…
התיישבתי ליד הדלת של חדר האמבטיה וחיכיתי.
והייתי כל כך עייף שאני חושב שנרדמתי.
ואז פתאום הרגשתי את עצמי נופל לאחור,ושמעתי את פאר נקרעת מצחוק.
"הייתי צריכה לצלם אותך שתראה איזה פרצוף של טמבל היה לך באותו רגע שפתחתי את הדלת" היא אמרה והמשיכה לצחוק.
לא יכולתי לבקש בוקר יותר טוב מזה.
"טוב בכל מקרה כדאי שתמהר יש עוד עשר דקות" היא אמרה.
"פאק מה עשר דקות?!" אמרתי.
נכנסתי לאמבטיה ועשיתי את כל הארגונים שלי.
לבשתי ג'ינס בהיר עם קרעים וחולצה לבנה ונעלי ספורט לבנות,שמתי על עצמי טונה בושם וירדתי למטה.
התיישבתי ליד פאר ואכלתי ארוחת בוקר.
"איף יואו מזה הריח הזה שוב פעם שמת את הבושם המגעיל הזה" היא אמרה.
"אני יודע שאת 'אוהבת' את הבושם הזה אז שמתי בשבילך,מה לא טוב?" אמרתי והתקרבתי אליה בכוונה.
"יואו תתרחק.." היא אמרה.
"ילדים אתם מוכנים? דימטרי מחכה לכם באוטו" אמרה אמא.
פאר ואני לקחנו את האוכל ונתנו לאמא נשיקה ויצאנו.

מנקודת מבט של פריאל
"פרילי חיים שלי קומי יש בית ספר" מתן נכנס לחדרי ונישק אותי על הלחי ופתח את התריס שבחדר שלי.
"נו מתי עוד חמש דקות" אמרתי.
"קדימה קטנה שלא נאחר" הוא אמר.
"אוף שונאת שאתה צודק" אמרתי באנחה והלכתי לכיון חדר האמבטיה.
אוף כל כך אין לי כוח ליום הזה,עוד פעם בית ספר חדש כמו כל שנה.
פתחתי את ארון הבגדים שלי והוצאתי חולצה ורודה בצבע מסטיק וטייץ שחור,העברתי מחליק על שיערי והרמתי את השיער לקוקו גבוה.
וירדתי למטה למטבח מתן ישב במטבח ודיבר בטלפון,ואוסי העוזרת שלנו הניחה את ארוחת הבוקר על השולחן.
מתן ניתק את השיחת טלפון ונתן לי נשיקה על הלחי.
"בוקר טוב אחותי היפה" הוא אמר.
"בוקר טוב לאח התותח שלי" אמרתי.
מתן חיכה לי שאסיים את ארוחת הבוקר, לקחנו את האוכל שאוסי הכינה לנו חיבקתי אותה ומתן ואני הלכנו לאוטו שלו.
"אז מה אחותי מתרגשת?" הוא שאל תוך כדי נסיעה ופניו היו לכיון הכביש.
"ממה?" שאלתי.
"בית ספר חדש…" הוא אמר.
"לעע, בקטנה כמו כל שנה" אמרתי.
מתן חייך אליי.
"איזה כיף לך זו השנה האחרונה שלך, לי נשארו עוד שנתיים,שנתיים של סבל" אמרתי בקול עצוב.
"זה עובר אחותי.." הוא אמר ושם את ידו על הלחי שלי.
ואז הגענו וראיתי חצר מלאה בילדים
"הגענו!" הכריז מתן.
וירדנו מהאוטו והתקדמנו לשער בית הספר.
והינה מתחילה לה עוד שנת סבל…