החיים שלה משתנים פרק 15/ חלק 2

"סליחה… אבל… מי את…?" סאלי שאלה בהיסוס כשהתלמידה חייכה אליה והסתכלה אל תוך עיניה.
התלמידה טילטלה את ראשה לצדדים. "אה,סליחהשלאהצגתיאתעצמיאניכלכךטיפשה." היא אמרה במהירות וסאלי לא הבינה מילה ממה שאמרה.
היא ציחקקה במבוכה ושאלה, "מה השם שלך?"
התלמידה התנשמה בהפתעה והסתכלה על סאלי כלא מאמינה. "סאלי שאלה מה השם שלי??" היא חשבה, "היא מתעניינת בי!"
"אוי לא," סאלי לחשה כשהבינה שהיא כנראה הייתה אמורה להכיר אותה. "אני מצטערת! פשוט… פשוט יש לי זיכרון גרוע."
"לאלאלא!זהבסדראתבכלללאמכירהאותי!למהשתכיריאותיבכלל??" התלמידה אמרה במהירות, ושוב, סאלי לא הבינה דבר.
"אז… אממ… מה השם שלך…?" סאלי שאלה שוב והסתכלה על התלמידה שכעת כיסתה את פיה בידה וכתמים ורדרדים עלו על פניה.
"אני היא איימי." היא אמרה אחרי שנשמה נשימה עמוקה, ולשמחתה של סאלי דבריה היו ברורים הפעם.
שיערה הגלי שהשתפל לכתפיה היה בצבע חום בהיר וקצוותיו היו צבועים בוורוד, עיניה היו בצבע דבש בהיר ועורה היה בצבע צהוב בהיר מאוד.
"אה, אוקי… איימי." סאלי חזרה על שמה ואיימי כיסתה את פיה במהירות ופערה את עיניה כאילו סאלי אמרה מילה אסורה.
"אז… אממ…" סאלי אמרה וחייכה במבוכה.
"את- את- את כבר מצאת נושא לכתוב עליו…?" איימי שאלה בזהירות.
"לא… את?" סאלי שאלה.
"אמ… לא בדיוק? כלומר, לא כתבתי סיפור, כתבתי מין שיר." איימי אמרה ועיניה של סאלי נצצו בהתלהבות.
"באמת?? את כותבת שירים?? זה מדהים!" היא אמרה.
"לא, לא! אני- אני לא כותבת שירים בכללי! זה היה סתם מין… אממ… סתם משהו שלקח לי חמש דקות לכתוב." איימי אמרה כשפניה סמוקות.
"אוקי, ואת… יכולה להראות לי את השיר שכתבת…?" סאלי שאלה ועיניה הסתכלו על איימי בתחינה.
"אהההה, לא!" איימי קראה בקול וחיבקה את תיקה בפנים עוד יותר סמוקות. כל הכיתה הסתכלה לכיוונן.
"אז את גורמת לצרות בכל מקום שאת נמצאת בו, שחר, אה?" המורה לספורט אמרה ועיניה אמרו לסאלי 'עונש נוסף'.
"זאת לא היא, המורה, זאת אשמתי." איימי אמרה להגנתה של סאלי. המורה ליכסנה את מבטה לכיוון איימי ואז אמרה,
"בסדר, איימי. בפעם הבאה שאת תפריעי את תנקי את כל מגרש הספורט מאבק."
המורה חזרה לעיסוקיה.
סאלי נשפה בהקלה. "תודה רבה!" היא לחשה לאיימי.
"א-אין בעיות!" איימי אמרה בחיוך.
"מה לעזאזל?" מאי אמרה כשהסתכלה על סאלי ואיימי המדברות.
עמית גם קלטה את מה שמאי ראתה, אך היא לא ידעה מה בדיוק להגיד.
מאי נעמדה ונטשה את הסיפור שכתבה עד כה. "ממש לא." היא אמרה בעיקר לעצמה.
"מאי, אני צריכה להזכיר לך שלא עומדים בשיעור?" המורה שאלה והוציאה מפיה קיסם עץ בעזרת שתי אצבעותיה.
"אבל המורה-" מאי החלה להגיד.
"לא, שבי עכשיו." המורה אמרה.
מאי מילמלה לעצמה כמה דברים שרצוי והיה שהמורה לא הייתה שומעת והתיישבה בחזרה במקומה.

עמית בהה במחברתה של סאלי שלפניו. היא לא כתבה בה שום סיפור ושום נושא לסיפור. היא שיקרה לו, התחוור לו, אם כי מעולם לא אמרה במילים מפורשות שהיא אכן מצאה נושא לסיפורה.
הוא נאבק בזה, אך הוא לא הצליח למנוע מהסומק לעלות לפניו. הוא לקח את עטו והתחיל לחשוב על נושא לסיפור שיוכל לכתוב עליו, אך הוא לא הצליח להתרכז בעבודה, מחשבותיו נדדו אל סאלי כל רגע. הוא נזכר ברגע ההוא שגופו היה לחוץ אל גופה שלה ורעד עבר בו. הוא הרגיש צמרמורת מחשמלת את גופו ואז הוא בעט מבלי להתכוון ברגל המושב שהתארח בו. המורה הסתכלה עליו באזהרה והוא חזר למחברתו.
"כבר מצאת… נושא לסיפור…?" איימי מילמלה בשקט בשקט, וסאלי, שהייתה עסוקה במחברתה, לא שמעה אותה. היא הניחה את ראשה על שולחנה וצפתה בסאלי שהייתה מרוכזת כולה בסיפור שכתבה. בתחילת שנה הן גם ישבו אחת ליד השנייה ככה, בשורה האחרונה. סאלי כנראה לא זוכרת זאת, אבל היא כן. סאלי כנראה גם אף פעם לא הסתכלה לכיוון מושבה, אבל היא כן, כל הזמן.
היא הייתה תמיד מנסה להקדים את סאלי ולשבת קודם היא במושבה שלה רק כדי לראות את סאלי מתיישבת לידה- זה נתן לה שלווה פנימית, משום מה. ובשביל באמת להקדים את סאלי, היא כתבה יומן בו כתובות כל השעות שבהן סאלי נכנסת לכיתתן ומתיישבת במושבה. בזכות היומן הזה היא ידעה מה היא השעה הממוצעת שבה סאלי מתיישבת במקומה. זאת לא אובססיה, היא שיכנעה את עצמה, אך למען האמת, לא היה לה אכפת כל עוד האובססיה שלה הייתה לסאלי.
"סיימתי," סאלי לחשה לעצמה בחיוך.
איימי נדבקה בחיוכה. "על מה הסיפור?"
"קחי, את יכולה לקרוא." סאלי אמרה והושיטה לאיימי את דפה.
איימי הסתכלה על הדף בחוסר אמון, כאילו הוא הולך להצמיח פה ולבלוע אותה.
"מה… מה לא בסדר?" סאלי שאלה והסתכלה על דפה.
"כ-כלום…" איימי אמרה ולקחה את הדף בידיים רועדות. אומנם את הדף הזה היא נתנה לסאלי ממחברתה שלה, אך אחרי שידיה של סאלי נגעו בו הוא נהפך למכרה זהב בעיניה של איימי.
היא הסמיקה כשחשבה על כמה ברת מזל היא שקיבלה דבר כזה מסאלי, גם אם רק לכמה רגעים.
"זה טוב, זה רע??" סאלי שאלה מיד אחרי שאיימי סיימה לקרוא את הסיפור. היא הסתכלה על דפה בחרדתיות, מוכנה לקרוע אותו לגזרים ברגע שאיימי תגיד שסיפורה לא טוב מספיק.
"זה הסיפור הכי טוב שקראתי בחיי!" איימי אמרה לסאלי בשיא הרצינות.
"ב-באמת??" סאלי שאלה.
"כן, כן!" איימי אמרה.

לאחר זמן שנדמה לסאלי כדקות בודדות, המורה לספורט פנתה אל הכיתה ואמרה, "הזמן נגמר! יאללה, יש לכולכם חצי שעה או משהו כזה להציג את הסיפור המחורבן שלכם ולצאת להפסקה."
הכיתה החלה להתמלא מילמולים וטיפות הגשם חזרו לתקתק על החלונות. התלמידים כולם עברו להתיישב בשורות הראשונות.
"מי רוצה להיות ראשון…?" המורה שאלה בקולה המחוספס ובקהל השתרר שקט.
"או, או, אני! אני!" עמית אמרה והרימה את ידה גבוה.
"מישהו…?" המורה שאלה ונראה שלא שמה לב לעמית.
התלמידים נותרו שקטים ואף אחד לא התנדב בינתיים. עיניה החודרות של המורה כנראה הפחידו אותם מדי.
"אני אהיה הראשונה!" עמית קפצה ממקומה.
המורה גילגלה את עיניה והסתכלה על עמית בחוסר חיבה מובהק. "קדימה, עמית, אין לנו הרבה זמן עד ההפסקה."
"אבל יש לנו חצי שעה." עמית אמרה.
"פשוט תתחילי." המורה אמרה.
"אוקי. אז אני לא כתבתי סיפור רגיל כמו כולם," עמית הניפה את שיערה האסוף בקוקו גבוה לאחור. "אני כתבתי מין סוג של ספרון. אז שם הספרון שלי הוא: איך לזהות שהוא מאוהב בך! חמישה סימנים!"
המורה גילגלה את עיניה ועמית כיחכחה בגרונה והחלה,
"אז הסימן הראשון לכך שהידיד שלך מאוהב בך הוא שהוא מסתכל עלייך הרבה!" היא נעה קלות והסתכלה על מחברתה.
"הסימן השני הוא שהוא מקנא מאוד כשאת מסתובבת עם בנים אחרים…" היא אמרה והסתכלה על עמית ישירות.
"מה את רוצה?" הוא שאל אותה.
"כלום. אתה מפריע לי להמשיך." היא אמרה ועמית גילגל את עיניו.
"בכל מקרה, הסימן השלישי הוא שהוא תמיד רוצה להיות איתך לבד. להנות איתך לבד." היא סלסלה את קצוות שיערה באצבעה והסתכלה על ירין.
ירין החזיר לה מבט וכיווץ את גבותיו.
"הסימן הרביעי הוא שהוא מדבר עלייך מלא עם החברים שלו." היא אמרה והסתכלה על טוהר.
"מה?" טוהר שאל בלי קול, אך עמית המשיכה.
"והסימן החמישי והאחרון הוא שהוא מפהק כשאת מפהקת." עמית סיימה והמורה לספורט עיקמה את פיה.
"מה- איך הסימן האחרון קשור בכלל?" היא שאלה.
"שהוא מפהק כשאת מפהקת? אה, אני אסביר. את מבינה, בדרך כלל, כשאדם קולט שאדם אחר מפהק, הוא מפהק גם הוא. הבנת? אז אם את מפהקת ומישהו מפהק מיד אחרייך זה אומר שהוא הסתכל עלייך." עמית אמרה ופיהקה.
המורה החניקה פיהוק ואמרה, "אז את אומרת שכל מי שמפהק אחריי הוא מאוהב בי?" היא שאלה בפקפוק.
"תלוי… הסימנים האחרים גם חלים עליו?" עמית שאלה.
"עמית, פשוט… פשוט שבי במקום שלך." המורה אמרה.
עמית החלה להתקדם למושבה.
"אה, וקיבלת אפס מתוך עשר." המורה אמרה כבדרך אגב.
עמית הסתובבה כמעט מיד. "מה- לא ידעתי שמקבלים על זה ציון!"
"אפס מתוך עשר," המורה אמרה שוב, והחוותה בראשה לעבר מקומה של עמית.
עמית הצליפה את הקוקו הארוך שלה באוויר ועל פניה היה מצויר עלבון.
"מי הבא…?" המורה שאלה בשיעמום.
אחד מחבריו דחף אותו לבמת המורה והוא פנה אל הכיתה. הוא היה רגיל לדבר מול קהל, אז לא היה כל כך אכפת לו.
ירין הרים את מחברתו מולו ואמר לקהל התלמידים, "אני אקריא רק את הפרק הראשון כי זה כל מה שכתבתי."
הוא כיחכח וקרץ לאחד מחבריו. "אז הוא הלך ביער החשוך, מנסה כמיטב יכולתו לא למעוד על הקרקע הבלתי נראת. הוא לא ידע איך הגיע ליער הסבוך הזה. כל מה שידע הוא שלא משנה מה, אסור לו לפנות לאחור. הוא לא ידע מה יש מאחוריו, אך הוא היה משוכנע שהוא מבעית. הוא שמע רשרוש מגיע מאחוריו אך הוא לא העז להסתובב. "היא השיגה אותי", התחוור לו. הוא המשיך לפלס דרכו ביער הסבוך והגביר את צעדיו כאשר שמע קולות רשרוש המגיעות גם מצדדיו. קור החל לטפס בעמוד שדרתו ועורו הצטמרר. "אני חייב לברוח." חשב פתאום. הוא התחיל לרוץ אחוז אימה, כמעט לא מרגיש את הקרקע תחתיו-"
"זה עומד להיגמר בקרוב?" המורה שאלה פתאום וכל הכיתה מילמלה בעצבנות.
"תמשיך!" סאלי אמרה מהקהל במתח והכיתה המועטת מילמלה בהסכמה.
ירין חייך לעצמו בגאווה לאחר שהסתכל על פניה של סאלי וחיפש את הנקודה בה עצר במחברתו. הוא מצא היכן עצר, כיחכח והמשיך,
"אך לא משנה עד כמה רץ, הוא הרגיש כי אינו מתקדם כלל. ועכשיו קולות צעדים החליפו את קולות הרשרוש. הנער המבועת החל להשתגע. רגליו כשלו כשניסה להגביר את מהירות ריצתו, וגם כשמעד על האדמה הדוקרת, הוא זחל בטירוף. אך לא משנה באיזו מהירות התקדם והתרחק, הוא עדיין שמע את קולות הצעדים, והפעם קרובות מתמיד. קור החל להקיף אותו מכל עבר והוא כבר וויתר. הוא כיסה את אוזניו בידיו והתפלל חרישית, "אלים, אלים…" אך ללא מענה… ואז החלו לחישות לצוץ מכל עבר. הוא החל לדמוע והוא צרח בטירוף ומכל נפשו, בתקווה שזה איכשהו יפסיק את הלחישות. אך זה לא עזר, והלחישות התגברו. הוא ייבב והלחישות מקפיאות הדם התבארו. הוא החל להבין לאט לאט את מה שאמרו."
ירין הפסיק את סיפורו ובאוויר היה מתח ושקט.
"אתם יודעים מה הלחישות אמרו לנער?" הוא שאל בקול מסתורי ושקט והכיתה נותרה שקטה. אחדים מהתלמידים נדו בראשם לשלילה וירין חייך בסיפוק.
"קום! קום! קום!!" הוא פתאום הרעים בקולו והכיתה נתמלאה קולות צרחה.
סאלי צרחה גם היא וכיסתה את אוזניה בידיה.
עמית הביט בה בלעג וגילגל את עיניו.
מאי צחקה בקול ואמרה לירין, "טוב שלך!"
ירין צחק וחזר לשבת עם שאר התלמידים.
"את בסדר?" אחד התלמידים שאל את סאלי שעדיין כיסתה את אוזניה בידיה.
"שקט, זכר מטומטם, אין לך זכות לפנות אליה." איימי אמרה בתוקפנות לתלמיד. אז היא הסתכלה על סאלי בדאגה.
"את בסדר…?" היא שאלה לאט.
סאלי הורידה את ידיה מאוזניה ופניה רתחו מבושה. מה היא עושה, צועקת כך מול כולם?
איימי חייכה אליה באהדה.
סאלי חייכה אליה בחזרה במבוכה וכיחכחה בגרונה.
"קיבלת שלוש מתוך עשר רק בגלל שהצלחת להפחיד את כולם ככה." המורה אמרה, קצת משועשעת, למען האמת.
"מי הבאים?" המורה לספורט שאלה את הכיתה.
אחת התלמידות הרימה את ידה והמורה אישרה לה לעלות לבמת המורה.
לאחר שהציגה את סיפורה היא התיישבה במקומה. אחריה עלה לבמה תלמיד נוסף, ואז אחריו עוד אחד. ופתאום החלו התלמידים להיות פחות נבוכים להציג את סיפורם ויותר אצבעות הורמו באוויר כשהמורה שאלה מי רוצה להיות הבא שיציג את סיפורו.
כעת כמעט כל תלמידי הכיתה הציגו את סיפורם, נשארו רק ארבעה תלמידים שחיכו לתורם.
"נו, אף אחד לא מתכוון להתנדב?" המורה שאלה את הארבעה.
סאלי הרימה יד נבוכה, אך אז עמית התפרץ.
"אני אציג." הוא אמר. הוא עלה לבמת המורה והסתכל על הכיתה. ידיו היו בכיסי מדיו והוא הסיט את הפוני הזהוב שלו מעיניו בתנועת ראש קצרה.
"אז הָיֹה היה נער חתיך שכל הבנות היו דלוקות עליו- כולן כולל כולן." הוא אמר ותהה אם הוא באמת צודק בקטע האחרון. הוא נאנח בעייפות והמשיך בסיפורו.
"הוא עשה עבודות מטומטמות של בית הספר, למד דברים שלא יעזרו לו בחיים והלך לחדרי כושר."
המורה חיכתה להמשך סיפורו של עמית, אך זה נראה שסיפורו כבר סופר במלואו.
"זהו?" המורה שאלה.
עמית משך בכתפיו. "מה, להוסיף דרקונים או משהו כזה?"
"שב במקומך בבקשה," המורה אמרה. "הציון שלך יהיה אפס מתוך עשר."
עמית נשף בפוני שלו ומשך בכתפיו בחוסר התרגשות.
"שחר, תורך." המורה אמרה ולבה של סאלי קפץ לשנייה כששמה הוזכר.
היא הרימה את מחברתה משולחנה והתקדמה במבוכה אל המורה. היא הסתובבה לאט אל הכיתה ועמית הרימה שני אגודלים מעלה לעברה.
סאלי חייכה אל עמית הבת. היא כיחכחה בגרונה ואז החלה בסיפורה.
"אז… אז הָיֹה הייתה פעם נערה רגילה שהייתה בבית ספר רגיל, בבית ספר לבנות. לנערה היו חברות שהיא מאוד אהבה ו… אהבה. אבל, לצערה היא נאלצה לעבור לבית ספר אחד." היא הסתכלה על הכיתה וראתה שהם עדיין מסתכלים עליה. מפחיד מדי, חשבה. "ב-בכל מקרה, הנערה הייתה מאוד מאוד לחוצה בהתחלה מהרעיון של בית הספר החדש ופחדה שלא יהיו לה חברים… אבל! בסוף היא הכירה חברים מדהימים ש… שהפכו לחבריה?" היא השתעלה קלות. "וזהו…? הסוף?"
"מה? זהו? אין לך פואנטה לסיפור?" המורה שאלה את סאלי.
"אה… זה כל הסיפור, כל מה שכתבתי…" סאלי אמרה.
"אין פה איזה נבלים שמתפרצים לעלילה? אין איזה קוסם אפל ומרושע שרוצה להרוג אותה?" המורה שאלה.
"אין… אין לי אנשים רעים בסיפור…" סאלי אמרה.
"אין איזה קפיטול שמכריח אותה להיות מועמדת שצריכה לשרוד בין עשרים ושלוש מועמדים אחרים? אולי איזה אדם בשם נתניאל שמתכנן לשלוט בעולם כולו?" המורה המשיכה לשאול.
סאלי נדה בראשה לשלילה במבוכה. היא לא חשבה על סוגי הסיפורים האלו.
"אז איך זה נחשב בכלל סיפור?" המורה שאלה.
סאלי השפילה את עיניה לריצפה ולעסה את שפתה התחתונה בלי לענות.
"בכל מקרה," המורה אמרה בחיוך לנוכח פניה הנבולות של סאלי. "קיבלת מינוס אחד מתוך עשר."
סאלי מיד הרימה את מבטה ואמרה, "אבל-!"
"מינוס אחד מתוך עשר." המורה אמרה שוב והצביעה לעבר מושבי התלמידים.
לבה של סאלי נשבר והיא גררה את רגליה אל המושבים. היא ישבה במושב שהיה פנוי ואיימי העבירה לה פתק קטן.
"בשבילי קיבלת עשר מתוך עשר." היה כתוב בפתק.
סאלי הרימה את עיניה לעברה אך מאי חצתה בינהן.
מאי שלחה מבט קר לעבר איימי ולסאלי היא פרעה את השיער בידה בחיבה.
היא נעמדה על במת המורה ודיפדפה במחברתה.
"אוקי… אז אני מתחילה בסיפור.
אז הָיֹה הייתה פעם נערה יפהפייה בשם סאלי. הנערה הזאת-" מאי החלה בסיפורה, אך כבר בתחילתו קטעו אותה.
"חכי, חכי, חכי, חכי! למה השם הזה מוכר לי…? הא, כן! שחר סאלי!" המורה לספורט אמרה.
סאלי כיווצה את גבותיה. אני לא יפהפייה, היא חשבה.
"פפפ! אני לא מדברת על סאלי הזאת! אני- זה… זה פשוט מגוחך!" מאי אמרה.
"הממ…? וסתם במקרה בחרת את השם?" המורה שאלה.
"כ-כן! וחוץ מזה, השם הזה מאוד נפוץ!"
"כן, ברור שהוא נפוץ… בארצות הברית!" המורה אמרה.
"אוף… בסדר, אני אשנה את השם. ואל תקטעו אותי עוד פעם." מאי אמרה.
"אז הנערה היפהייפה הזאת, ששמה היה… לאסי, קיבלה מכתב מבית ספר מאוד-" מאי חזרה לספר את סיפורה, אך היא נקטעה שוב.
"חכי רגע. את פשוט בלגנת את האותיות שבשם סאלי." המורה אמרה.
"מה…? פפפ, לא נכון… בכל מקרה, סאל- לאסי קיבלה מכתב מבית ספר מאוד מאוד נחשב. ובמכתב היה כתוב ככה: "לאסי היקרה, ברצוננו להודיע לך שאנו יותר משמחים לקבל אותך לבית ספרנו." ואני רק רוצה לציין שבית הספר הזה היה סופר עשיר וכולם רצו להתקבל אליו.
טוב, ולאסי הייתה מאוד מאושרת מהבשורה. היא התרגשה ממש ויאדה, יאדה, יאדה…" מאי דיפדפה במחברתה ואז אמרה, "כן. אז היום הגדול הגיע, תחילת הלימודים, וסאל-ולאסי מתארגנת אליו. היא מכינה את התיק שלה, לובשת את מדי בית הספר שלה, וברגע שהיא מניחה את רגלה בשטח בית הספר- כל בן מתעלף מיופיה."
"את לא חושבת שאת מגזימה קצת?" המורה שאלה את מאי.
"מה?" מאי שאלה בתום.
"כל בן מתעלף מיופיה?" המורה הזכירה לה.
"ברור, זאת סאלי! כלומר, לאסי!"
המורה נותרה חסרה הבעה ומאי גילגלה את עיניה.
"בסדר, אני אשנה גם את זה." היא אמרה והשתעלה קלות לפני שהקריאה את סיפורה.
"וברגע שהיא מניחה את רגלה בשטח בית הספר- כל נער נשבה ישר בקסמיה."
המורה פתחה את פיה כדי להגיד משהו, אך מאי כבר המשיכה.
"כולם ניסו לזכות בליבה ולהקסים אותה, אך כולם נחלו כישלון מר. סאלי- לאסי לא הייתה מעוניינת בשום מאהב. משחקי המאהבים היה כיף כל עוד נמשך, אך נערה מטומטמת בשם איימ- ביילי הפיצה שמועה שלאסי לא בקטע של בנים!" מאי הרימה את קולה בכעס בקטע האחרון.
סאלי הרימה את גבתה לעבר מאי.
"האמ… בכל מקרה, לא על זה הסיפור, כי הָיֹה היה נער בשם טוה- זוהר. והנער הזה היה מאוהב בכל נפשו בסאלי. ואני מתכוונת, מאוהב מאוהב."
פיו של טוהר היה פתוח קמעה וגבותיו היו מכווצות. היא מדברת עליו, הוא הבין מיד. אך אין זה הגיוני שהסיפור אכן מסופר עליו, הרי הוא בכלל לא מאוהב בסאלי. לא מאוהב בכלל.
"כאילו, מאוהב ברמה של "וואו". זאת אומרת, הוא היה קופץ מהגג בשבילה. כאילו, הוא העריץ כל צעד שעשתה. הוא היה מאוהב בה כל כך שעוד שנייה הוא היה-"
"תסיימי את הסיפור כבר!" המורה אמרה וקטעה את מאי באמצע דבריה.
"ובכל מקרה, הנער הזה, זוהר, לא היה מוכן להודות בשום צורה שהוא מאוהב בסאל- בלאסי, למרות שכבר כולם יודעים מה-"
"טוב, בסדר, קיבלת מינוס חמש. את יכולה לחזור לשבת." המורה אמרה.
"מה- אבל עוד לא סיימתי את הסיפור!" מאי אמרה.
"פשוט תשבי." המורה אמרה.
מאי עשתה פרצוף למורה בלי שראתה ואז חזרה למקומה.
"אחרונה חביבה," המורה פיהקה ומתחה את ידיה. "ואז תצאו להפסקה שלכם."
איימי נעמדה בבטחון והלכה לבמת המורה.
"המורה, מה שכתבתי זה לא בדיוק סיפור, זה שיר." היא אמרה.
"סיפור או שיר, הכל אותו הדבר בעיניי." המורה אמרה.
"אוקי, אז אני אתחיל." איימי אמרה ואז פתאום נזכרה שגם סאלי בקהל התלמידים. היא נתנה בה מבט אחד ארוך ואז שמה לב שסאלי מביטה בה בחזרה. לחייה האדימו והיא הסתירה את פניה בעזרת מחברתה.
"אהמ… אז…
עיניה הבהירות, שפתיה המתוקות,
שיערה החלק, ועורה החלקלק…
ו-ואיני מסוגלת לעצור בעד עצמי, בעד יופיה המצמיא…"
היא הורידה את מחברתה מפניה וראתה שסאלי מחייכת לעברה.
"תמשיכי?" סאלי ביקשה ללא קול.
איימי הסמיקה עוד יותר ומיהרה למלא את בקשתה של סאלי.
"ה-הליכתה השקטה, בעוד היא עם חברתה,
ידיה העדינות, ועיניה השובות…" היא חייכה לעצמה.
"אך…"
איימי נשכה את שפתה כמעט בצער.
"א-אך איני מסוגלת לעשות דבר, דבר מלבד לצפות."
אומנם זה היה קצר, אך זה היה מספיק כדי לשבות את ליבה של סאלי, וכעת היא בהתה באיימי, מודהמת.
"קיטשי מדי. מינוס אלף מתוך עשר." המורה אמרה לאיימי ונעמדה.
איימי משכה בכתפיה בחוסר אכפתיות מובהק. לא היה לה אכפת מה המורה חושבת על השירה שלה, אלא מה שסאלי חושבת.